בלון

מרוקן
בוקר שגרתי במיוחד.
אסתי נכנסת לכיתה, מנידה בראשה לשלום לכמה בנות שמסתכלות עליה בעיניים כמהות לתשומת לב, ומתישבת בכיסא שלה; בשורה השלישית באמצע.
היא לא מספיקה לפתוח את התיק וכבר ניגשת אליה חיה "היי אסתי" היא מתנשפת מעט "את באה להתועדות הערב, נכון? אנחנו חייבות אותך" עכשיו אסתי שמה לב שהיא גם מסמיקה מעט.
"באמת שמעתי שיש התוועדות, לכבוד מה?"
"אהה… סתם, התוועדות. אצלי בבית, בשעה 7. אין הרבה בנות. התוועדות מצומצמת." היא מפרטת, בלי שאסתי ביקשה. "אחשוב על זה" מבטיחה אסתי ומשחררת את חיה המאושרת לדרכה.

מיד עם צאתה של זו נכנסת חבורת בנות צוהלות במיוחד: שייני, ריקי, דבורי ויהודית. הן פוסעות בביטחון לעבר שולחנה של אסתי תוך קריאות קולניות.
"מה קורה אסתי? צ'מעי, אנחנו הולכות היום לפיצריה ב6:30." מידעת אותה דבורי "נאסוף אותך בדרך, סגור?"
"סגור לגמרי, אבל אני אעזוב באמצע. יש לי התועדות ב7:30"
"התוועדות? לכבוד מה?" מתפלאת שייני על כך שלא ידעה.
"סתם, לכבוד זה שלא היה הרבה זמן. בבית של חיה"
"אהההה זה… ההתועדות של חיה." יהודית לא נשמעת נלהבת במיוחד. "היא שאלה אותנו אם אנחנו נבוא. פחות הסתדר לנו בלוז." משלימה אותה דבורי.
"זה לא ב7 ההתועדות הזו?" הפעם זו ריקי, שכן זכרה פרטים כלשהם.
"ב7… אז אני אאחר קצת, לא קרה כלום." סדר העדיפויות של אסתי תמיד היה נראה ככה, חברות לפני חסידישקייט

***

7:35, אסתי נוקשת על דלת ביתה של חיה בעדינות. אחרי כמה שניות פותחת לה חיה הנרגשת ומזמינה אותה להכנס פנימה. אסתי מבחינה שעם כל פסיעה שלה חיה מאדימה יותר ויותר.
"בואי, שבי" היא מפנה אותה אל הסלון המואר "יש קצת כיבוד, ביסלי, במבה, כאלה"
"תודה" היחס שלה כלפיה מחמיא לה "אני לא רעבה. איפה אתן אוחזות? סיפור, ניגון?"
חיה מעדכנת אותה בפרטים והן ממשיכות בשיא השטורעם. אסתי מסתכלת, מנסה לנגן גם כן, להיות חלק, אך לא מצליחה. היא מרגישה בחוץ. אותה תחושה בדיוק שהיא הרגישה קודם, בפיצריה. כולן דיברו ופיטפטו, ורק היא לא הצליחה להשתלב. זה מוזר לה ממש. תמיד יש לה מה לומר, ובד"כ המשפטים שלה גוררים גם קול צחוק. אבל כבר הרבה זמן שהיא לא מצליחה לדבר בקלות, כאילו לכל מקום שהיא מגיעה היא מרגישה בחוץ, צופה מהצד. כאילו אין לה רשות לדבר.

אחרי שעה של התועדות סוחפת אסתי נפרדת מכולן עם הרגשה רעה בלב. למה היה לה לא כיף בעצם? כולן התנהגו אליה כל כך יפה, וההתועדות הייתה מדהימה. אז מה בעצם גורם לדיכי הזה שהיא מרגישה?

***

סיסמאות, צעקות, קריאות צהלה ושירים נשמעים מכל עבר.
כיתה י' 3 יצאו לטיול לטבריה!
אסתי מתרגשת, הרבה זמן לא הייתה בטיול שכזה!
אבל אחרי כל האריזות האירגונים החלומות וההבטחות, כל מה שציפה לה הייתה אכזבה מרה וכואבת. הטיול הזה לא היה כמו הטיולים הקודמים. היא לא ישבה בספסל האחורי ופיטפטה שעות שלמות, היא רק ישבה ליד החלון והסתכלה על הנוף החולף. כשמישהי ניסתה לדבר איתה, יצאו לה משפטים יבשים ומייבשים. לא היה לה כח לשום דבר ולאף אחד. לאן נעלמה הכריזמה שלה?

אחרי נסיעה של כמה שעות טובות, הן הסיעו סופסוף לכנרת! כולן שלפו את חולצות הקעמפ הענקיות שלהן ונכנסו פנימה. אסתי נהגה כמו כולן, אבל כל תנועה שלה הייתה מלווה בכבדות ויאוש. היא אפילו לא ידעה למה, ממה היא מיואשת?
היא מתישבת ליד המים ומשכשכת את רגליה בפנים. פתאום שומעת את ריקי צועקת לעברה: "אסתיי!! בואי, בואיי!! כנסיי!! את לא מבינה איזה מיים קריםםם"
אסתי נתקפת בחילה, היא מאבדת שליטה על עצמה. היא מרגישה את הדמעות מדגדגות, מציצות מעבר לפינה. היא תופסת את רגליה ורצה כל עוד רוחה בה. מתישבת מאחורי שיח חביב ופורקת את כל מה שלא ידעה להסביר.
היא בוכה ובוכה, בלי לדעת למה. סתם, בוכה. פורקת את כל ההרגשה הרעה שמלווה אותה בשבועות האחרונים. שוברת ומפרקת לחתיכות את המחסום שעמד לה על הלב.
אחרי כמה דקות של בכי היא מנסה למחות את הדמעות ולשוות לעצמה מראה של נערה נרגשת רגילה אך היא יודעת בדיוק כמו מה באמת היא נראית: טרגדיה מהלכת.
"אסתי? מה קרה?" היא מרגישה מישהי נוגעת בכתפה "בכית?"

היא מסתובבת אחורה ומגלה את חיה. לא פחות ולא יותר, חיה. הילדה שמעריצה אותה בכל נפשה ומתוסבכת עליה קשות, רואה אותה בוכה.
"אני בסדר, לא קרה כלום" היא מורחת על פניה את אחד המזויפים שבחיוכיה "את יכולה לחזור"
חיה מתישבת לידה ומסתכלת על האדמה הרטובה.
אסתי מסתכלת עליה, לא מבינה מה גורם לה להשאר פה ולא לחזור להנות עם כולן.
"למה את לא הולכת? אני רוצה להיות לבד" שקר. אני ממש לא רוצה להיות לבד. פליז תשארי.
"אני אלך אחרי שתספרי לי מה גרם לך לבכות"
"כלום, אוקי? סתם באלי לבכות" אסתי לא יודעת מה לענות. אין לה תשובה.
חיה מרימה גבה, מישרת את הגב ומתריסה "טוב, אז אני אשאר כאן."
הן יושבות שתיהן, מוקפות שיחים מסריחים ושתיקה רועמת ביניהן. אסתי יודעת שהיא מתנהגת לא יפה, לחיה אכפת ממנה והיא מגרשת אותה. אבל היא מרגישה כמו קיפוד דוקרני ואין לה מה לעשות עם זה.
אחרי כמה דקות נוספות שחיה יושבת שם בגב זקוף אסתי מתחילה לדבר.

"חיה, אני באמת לא יודעת למה אני בוכה. כבר כמה שבועות אני מרגישה רע בלב. ושום דבר שאני עושה לא עוזר. אני מרגישה כמו בלון מרוקן. אני לי אויר, אין לי כח, אין לי כלום. כאילו כל מה שהייתי לפני זה נעלם. ולא מספיק שזו הרגשה רעה בפני עצמה, ההשלכות שלה גם לא מאוד עוזרות לי. כל החברות שלי מתרחקות ממני!"
"אני מבינה" אחד, שקט, מכיל ומביע יותר מכל דבר אחר.

"את לא! אוקי? את פשוט לא מבינה מה זה לאבד את כל האישיות שלך ולהשאב לתוך חור שחור ואפילו בלי סיבה! סתם! סתם נהיתי דיכאונית! ואין לי שליטה על זה!" לאסתי כואב, והיא שופכת את כל הזעם והתסכול שלה על חיה. היא כועסת על עצמה, על ככ הרבה דברים והיא פשוט לא יודעת מה לעשות עם כל הרגשות הסוערים האלו אחרי חודשיים של לב יבש כמו מדבר.
"אני כן" חיה לא נבהלת "אני דווקא כן מבינה, בבית הספר הקודם שלי הייתי מלכת הכיתה, בדיוק כמוך. ואז גם אני פשוט התרוקנתי. נגמר לי האוויר והכח, נמאס לי להציג כל כך הרבה. נכנסתי למדבר יבש וחולי ולא יצאתי משם. ההורים שלי לקחו אותי למטפלת רגשית, ואחרי כמה פגישות החלטתי שאני כן רוצה לחזור להיות ילדה חברתית, אבל התדמית שלי נהרסה לגמרי בבית הספר, והאווירה שם פשוט גרמה לי להסגר בחזרה לתוך הגולם שלי. אז המטפלת הציעה שאני אעבור בית ספר ואתחיל מחדש. ואז עברתי אל בית הספר הנוכחי. כל כך רציתי לחזור להיות חברותית שרק רדפתי אחריך ואחרי החברות שלך בתקווה שאולי תצרפו אותי אליכן, ואז אהיה חשובה כמוכן. עד שהבנתי שאין לי כח להיות מלכת הכיתה שוב פעם, וניסיונות הרדיפה שלי אחריכן מגוחכים. ומאז אני פשוט מי שאני, בלי צורך להיות מוגדרת."
*מסתברת שאני אוהבת לסיים סיפורים בלי סוף*