בלב שמח

איך אמא אמורה להגיב?….

אמא: שלום!
בת: —–
אמא: ש – ל – ו – ם!!!
בת: —–
ילקוט: פאףףףף
דלת החדר: טראח
(אמא הולכת בצעדים מהירים לכיוון החדר ממנו נשמע קול הטריקה)
אמא: מתוקה! מה שלומך? הכל בסדר?
בת: כן.
המח של אמא: ללחוץ? לשאול? לחקור? לא לחפור?
אמא: את בטוחה? איך היה היום בבית הספר?
בת: אמא, אין לי כח, אני עייפה, בסך הכל רוצה לישון.
אמא: אבל מה כבר קרה?
המח של אמא: אינספור תרחישי זוועה…
הלב של אמא: בו-בום, בו-בום, בו-בום
בת: אמא, דיייייי
סוף הסיטואציה.

מוכר?!
טוב, גם למי שלא, שתדע שהקטע הנ"ל לא הגיע מסרט מתח או הצגה טובה. זו מציאות בהרבה בתים בישראל.
"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד"- אני אומרת לבנותי, ומשתדלת ליישם בעצמי.
אבל איך ניתן לצוות על משהו, שהוא בעצם רגש שבלב? תמיד לשמוח? ואם אני בדיכאון? ואם סתם אין לי מצב-רוח? עד כדי כך שלא בא לי להוציא את האף מהמיטה?
נמאס לי מהמורות, נמאס לי מהחברות, מבית-הספר, נמאס לי מהכל – את אומרת לעצמך.
ככה אני עכשיו, וזהו.
אז זהו שלא.
לפעמים מתחשק לי לקחת דלי מלא באנרגיה חיובית ולשפוך לך על הראש:)
ברוך ה' את צעירה, בריאה, נבונה, יש לך אוכל לאכול (וכידוע, בגיל הזה גם תיאבון לא חסר) וארון מלא (בקושי נסגר) של בגדים ללבוש.
אז למה בעצם את עצובה?
נראה לי שחסרות לך קצת פרופורציות…
שמעתי אימהות שאומרות לבנות שלהן: "ילדים בשואה הלכו כמעט ללא בגדים, ולא היה להם מה לאכול, ממש מתו ברעב, ואת מתלוננת שאין לך בגדים והאוכל לא טעים לך?" או משהו דומה.
זה למשל – ממש, אבל ממש לא עוזר להיכנס לפרופורציה, נראה לי רק מעורר אנטגוניזם.
אז מה כן?
אני נזכרת שיום בהיר אחד הלכתי לבקר קרוב משפחה במרכז הרפואי "איכילוב". הוא אושפז במחלקת ילדים, ואני שמתי פעמי לשם.
פתחתי את דלת המחלקה, והרגשתי איך האוויר בבת-אחת מתרוקן מריאותיי. המראות היו קשים עד מעוררי חלחלה/ בהלה/ חרדה. ילדים כל כך קטנים, מחוברים למכשירים שונים ומשונים, מלאי חוטים וצינורות, מגובסים, קרחים… לא אלאה אתכן בפרטים.
כשיצאתי חזרה בתום הביקור אל הרחוב, לא הבנתי איך אנשים הולכים סתם כך, יושבים בבתי קפה, נוסעים במכוניותיהם – כאילו לא קרה כלום. כאילו הזוועות שמתרחשות מטרים בודדים משם – לא קורות באמת. נראה שאף אחד לא חושב על זה…
פשוט קיבלתי פרופורציות לחיים. כל הדברים הקטנים שהטרידו אותי קודם – התגמדו והתכווצו כמעט כלא היו.
באתי לעשות מצוות ביקור חולים – ופתאום הכתה בי התובנה כמה חיי יקרים. כמה טוב לי. והתמלאתי בהכרת הטוב ובהודיה לבורא עולם.

הבנתי שהשגרה מכניסה אותנו לפעמים לסוג של אפאטיות/ רגילות/ דיכאון. כדי לצאת מהם צריך לעשות מעשה. והמעשה הוא לא לשכב במיטה בחוסר מעש ולנסות להתגבר על מחשבות עצובות, או לקרוא את אותו ספר בפעם המי יודע כמה.
ראיתי בכמה וכמה מקומות שהרבי אומר, ומובא גם בתניא – לא להתעסק ברע. לפעול בכיוון הטוב, והרע יידחה ממילא – בבחינת מעט אור דוחה הרבה מן החושך.
בתי, אני מציעה לך מכל הלב – לפעול! להיות פעילה.
למשל – להתנדב. העשיה ממלאת אותנו במרץ ובחיוניות. וכשאנו עצמינו רואות מצבים לא פשוטים וחוות אותם, אנו מקבלות את הפרופורציה המתאימה ומתמלאות בשמחה על מה שיש.

לא מתאים לך להתנדב בחוץ? את רגישה ולא מסוגלת לראות חולים/ זקנים/ אומללים למיניהם?
אין בעיה. זה יכול להיות התנדבות אפילו בבית.
כאן יש לך כמה יתרונות:
א- עניי ביתך קודמים (אמא הרבה פעמים עניה מאד בעזרה…).
ב- מצוות כיבוד הורים – למען יאריכון ימייך.
ג- מוזיקה. אין כמו שטיפת רצפות כשמוזיקה מתנגנת בקולי קולות, להרמת המורל ומצב הרוח.

ולשמוח הרבה פעמים זה להיות נוכחת כאן ועכשיו. לנצל את הרגע ולהנות ממנו ככל הניתן ולא לחכות לאיזה נס שיקרה ופתאום הכל יהיה טוב וכיף…
שמתי לב לדבר מאד מעניין ומוזר: כשהייתי קטנה ממש חיכיתי להיות כבר גדולה ולדעת לעשות "בלונים" במסטיק – בדיוק כמו דוד שלי. זו הייתה האינדיקציה שלי לבגרות:)
כשהגעתי לכיתה א' והצלחתי לעשות בלוני מסטיק, ראיתי שבעצם אני עדיין קטנה ומאד רציתי להיות כמו הילדות הגדולות מכיתה ח' שארגנו בעצמן את "שוק פורים" של בית הספר. הן נראו כל כך גדולות ומגניבות.
בכיתה ח' הסתכלתי בהערצה על בנות הסמינר הבוגרות. הן הלכו בכזאת חשיבות עם קלסרים עבי כרס כשנכנסו למסור לנו שיעורי מבחן. כבר לא יכולתי לחכות. מתי כבר אגיע לגיל שלהן?
כמה שנים חלפו, ואני כבר בסיום 12 שנות לימודים, ורק רציתי להתחתן כבר…

בת יקרה שלי, אני ממליצה לך לא ללמוד ממני בתחום הזה. לא לחכות לימים רחוקים כמו "אוף… מתי יגמרו כבר הבגרויות האלה" או "מתי תיגמר כבר שנת הלימודים?"
כי ההמשך של זה הוא לחכות מתי כבר יוולדו ילדים? וכמה אני מחכה שהילד כבר יגמל…. והלוואי שהילדים יגדלו כבר, נמאס שהם חולים כל החורף…. ואז מחכים כבר לחתן אותם וכו' וכו'.
כי יש אנשים כאלה, שבוחרים כל הזמן רק לחכות ל – – – וחושבים שאחרי זה סוף-סוף יגיעו למנוחה ולנחלה, ואז הם יהיו מאושרים ממש. האמת היא שאף פעם הם לא נהנים ושמחים. זה מוזר מאוד. הם כל הזמן עסוקים בלחכות למשהו. וככה החיים חולפים להם מבלי שבאמת חוו אותם.
כששאלו את הרבנית חיה מושקא מה הרגע המאושר בחייה? ענתה: עכשיו. הרגע הזה.
זו הוראה לחיים. בכל רגע אנו צריכות להיות הכי מאושרות שאפשר. עצבות ודיכאון זו בכלל לא אופציה. וכחסידות חב"ד אנו מחוייבות להשליט שכל על הלב, וגם אם אין כח, להכריח את עצמינו לפעול.
וממילא לשמוח.
אז סגרנו את הפינה הזאת של כדאי לשמוח, איך לשמוח, למה לשמוח.
אבל פינה אחת נשארה לא פתורה: איך אני כאמא אמורה לפעול בעניין? האם להתערב? ללחוץ עליך לספר את שמעיק עליך? להרפות? לתת לך זמן להירגע? לייעץ? לשתוק? להכין לך כוס קפה עם פרוסת עוגה?
כי יש ימים מכבידים שצריך לפעמים מישהו שימשוך אותך מהבוץ, ויש ימים שאת מסתדרת לבד נפלא, וטלפון מחברה קרובה מרים אותך מעפר – ישר לעננים.
אני בדרך כלל משתמשת באינטואיציה האימהית שלי, אבל לא תמיד פוגעת בול.
מנסיוני – בנות בדרך כלל כן אוהבות שמדברים איתן בעדינות, בלי לדחוק מדי, ושיש להן אוזן קשובה של אמא. כך זה בכל אופן עם הבנות שלי.
אבל אתן? מה אתן אוהבות?
אני חושבת שאם תגשו לאמא שלכן, ותעשו פעם אחת שיחת תיאום ציפיות בנושא, זה ימנע הרבה שיברון לב לכל הנוגעות בדבר, ואפילו יעזור מאד.
נסו ותיווכחו.