הייתי ובוחרת
לפרק הקודם
"ומה עכשיו?" שייני מתעניינת בכנות.
"לא הספיק לך?" אני מסתכלת על שייני, היא נשענת על החול כמו הלומת קרב. חמודות שאר ה'חברה' שהמשיכו לקניות, משאירות אותנו להמשיך…
שעתיים של שיחה רצינית, חריפה ומכילה.
שעתיים עם דמעות של תסכול, רצון וכאב.
שעתיים עם בכי של צחוק, של פורקן.
השאירו אותי בלי אוויר. ואת שייני, להתמודד עם הרוח.
"גם אם הספיק, הגעתי עד פה הניה… תני לי לעזור לך"
"אם תצליחי…"
"מה את רוצה?" היא תובעת.
"אמת שייני, אמת פנימית. אמיתית" אני לוחשת. בוהה בגלים.
"היא לא זולה, את יודעת" היא אומרת לי בשקט.
"יודעת…"
"אז?" היא משחקת אותה טוב, עקשנית. "בשביל מה לך?"
"לא יודעת שייני, תעזבי אותי…" ראש מורכן נשען על ידי.
היא מתקרבת אלי. מחזיקה לי בידיים ומסתכלת לי עמוק בעיניים.
"נשמה, את רוצה את זה" ספק אמירה, ספק שאלה ואני יודעת שהיא מתכוונת לכל מילה.
אני רוצה.
הנשמה.
היא קמה, מרימה כמה לכלוכים מסביבי, מידי פעם מציצה עלי.
אני לא זזה, הראש עדיין מורכן. משהו בוער לי בפנים, העיניים מצועפות.
"מה יש הניה?" שייני מתיישבת קרוב.
גל של שקט.
"הניה?" הקול מתנדף לי יד האוזן, מתנפץ עם רעש הגלים.
"אני לא יכולה – -" אני נשנקת. "ככה לחזור להכל?"
שייני תוקעת בי מבט ומעבירה אותו ממני אל הים אבל לא אומרת כלום, רק מושכת בכתף כאילו אומרת לי 'את לא חייבת'.
שניה ארוכה ואני פולטת "ככה" קצר.
נזכרת בכל אותם רגעים של מלחמה עיקשת מול הסידור, מול השקיעה, מול התפילה. ה"הפסדים" הקטנים – בבגרויות ובכלל…
מבט חד, עיני רטנגן שמקלפות את הלב עד הנשמה.
לבה רותחת.
ועלה קטן של אמת.
של אמונה.
שצמח על אף הכאב. וגם יחד איתו.
עיניים מורמות באיטיות כאילו לא רוצות להפסיק את הרגע, וחיוך שניתלה בקצוות מכוון אל שייני.
היא הבינה. מתקדמת קצת ומחבקת, 'אני מעריכה הניה' היא לוחשת.
ואז פרצו הדמעות. כ"כ מוכרות… כ"כ שונות… דמעות של פורקן על בלבול של חודש ואולי קצת יותר, על תהיות מסחררות , על אורות מסנוורים. על הרגע הזה.
הרגע שחזרתי כדי לגלות את העלה שלי בפנים. מרוטש , כאוב. אבל נושם.
קיים.
'הכל היה ניסיון כדי לחזור לכאן
לֶעולם—?!'
"הניה מאוחר, בואי נזוז"
שייני מאיצה בי ומעמיסה את התיק על הגב "אני עפה להחליף בגדים , ואת תארגני פה עוד קצת, בסדר?" היא מביטה סביב, מודדת כמה כבר הספקנו לבלגן וכמה עוד נשאר לארגן.
"אינבעיות, עופי:)" אני קמה, מתמתחת לכל הכיוונים, מתחילה לאסוף את השיריים שעוד נשארו. לא מאוד מאוד מרגישה משו שונה, אבל הסיוט מאחורי… ניראלי?
קבוצה שאי אפשר לפספס נכנסה לחוף שהיה שקט יחסית. בלוני הליום, עוגה ושירים בקולי קולות. יום הולדת. איך לא?!
מזיזה את הראש הצידה, סוקרת את המראה האולי שגרתי הזה, אבל לי הוא לא מוכר.
הן בנות 17 בערך, לבושות די שונה ממה שאני לובשת עכשיו, ובכלל…
שונה? דומה למשהו שכמעט והייתי. אבל אני ב"ה כבר לא.
רחש קל מאחורי, משהי מתקרבת לעברי . אני עושה את עצמי עסוקה כאילו לא רוצה להתפס בקלקלתי…
שייני נעצרת לידי, מביטה בקבוצה המגוונת, חיוך קל של הבנה עלה בפניה.
אני מרימה אליה עיניים ומחזירה חיוך.
"זהו הניה?" היא שואלת, תוקעת בי מבט עמוק. "ויודעת מה" היא ננערת "יש לי משהו בשבילך, אבל זה לא לעכשיו.." ניצנוץ של הפתעה בעיניים שלה.
אני מרימה, מחזירה לה מבט כזה, עמוק, משפילה אל החול ואז שוב מרימה.
"זהו?" אני מחייכת אבל ממשיכה לגמרי ברצינות. " עכשיו זה רק ההתחלה…"
***
באוטובוס החזרתי את הפלאפון לתחיה. הסתבר שהייתה זו טעות, רק כשצלצול מטרטר ניסר את מעט השינה שהייתה על עפעפי.
כמה שניות ארוכות עד שהפלאפון מוצא מהתא ואני קולטת שיחה שלא נענתה, ו2 הודעות…
ואחת מהן במפתיע ממשפיעה והשני ממושפעת,
מקום שבו הייתי, ובוחרת להיות.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
23 תגובות
אימאלה הניה, מטורפת על הבלוג שלך, קוראת כל פרק מחדש, ומזדהה מזדהה מזדהה.
חייבתלך על זה.
איזה נשמה שייני הזאתתת
חברה נשמה
אוהבת בנות כאלה
ואוהבת את הסיפור ואת הכתיבה??
אמאלנ הניה אני בוככההה
את ענקיתתתתתתתתת
ואוו
אחד הפרקים!!
ממש ממש אהבתי
יואו זה נגמר?
וואו זה פשוט מדהים כל פוסט בפני עצמו את כותבת כל כך יפה שזה פשוט נגמר.
אני מקווה שיש עוד זמן עד שהניה תגמור את הדרך שלה:)
ושתספר לנו עוד חוויות:)
אם זה אפשרי…
תגידי, את מישי אמיתית או איזה פסיכולוגית? תעני דוגרי?
פסיכולוגית? חחח אני מהסוג ששונא פסיכולוגים בנפש.
אני משהי אמיתית לגמרי לגמרי אל תדאגי:)
ועניתי דוגרי לגמרי:)
שזה חבל שזה פשוט נגמר.
שלא תקחי את זה אחרת:)
הינה את פשוט..
מזדהה ככ אוף
וואו
המשפט האחרון טלטל אותי משום מה
המקום שבו הייתי, ובוחרת להיות
מאחלת לעצמי גם לבחור את הבחירה הזאת:)
רגע אז בעצם נגמר הבלוג??
אעהאעהאעה,
הניה את ענקיתתת!
אמאלה אני עם דמעות.
כולי עם צמרמורותת.
ממני בגיל ההתבגרות?.
מהמם??
יואו שכחתי מהבלוג הזה לגמרי והלכתי לקרוא הכל מהתחלה.
שלמותת!! לא אל תגידי לי שזה נגמרר..
ההניה הזאת דומה לי בקטע אחר חוץ מהקטע של המשפיעה ומושפעת ואני חייבת המשך.
את גדולה מהחייה הניה❤️❤️❤️❤️
את בעצם מתארת פה תהליך כל כך דק במילים כל כך פשוטות.
וזה הדבר הכי גדול שיש.
אין לך מושג כמה שאהבתי.
אבאלה אבאלה אבאלה
בלוג מטורף
כל כך אמיתי, כל כך עוצמתי
הוא לא נגמר, נכון הניה? פליז תמשיכי
כל פרק מחדש מכניס אותי להתוועדות עם עצמי, להתבוננות..
כישרון לא נורמאלי לכתוב כזה דבר
נוגע, מעורר
תודה הניה!!
אני יושבת פה ובוכה…
את לא יודעת מה עשית לי..
תודה הניה.
וואעליהה מזה היה עכשיו צריכה לעכל פשוט מושלםם
כתיבה עוצמתית ומוחשית
השארת אותי עם דמעות
איזה כיף להניה, לא יודעת מה מחכה לה ?
יפהפה. שאר המילים מתגמדות פשוט…
הופה היי זה יפהפה
וואוו.
זה. היה. מדהים.
הניה, אני ממש אוהבת את הבלוג הזה.
אחד הטובים, הבוגרים, והמציאותיים.
לייק גדול.