אתן לא תבינו

אבל לפחות תתחשבו
ישבנו כמה בנות בהפסקה ודיברנו… איכשהו התגלגלנו לכל מיני נושאים, ופתאום חברה שלי התחילה לספר על איזה ילד, מסכן ממש, שהיה ישן ממש חזק ושום דבר לא היה מעיר אותו.
גם לא הצטרכות לשירותים. והוא היה מרטיב בלילות.
"ילד גדול", ממשיכה חברה שלי ועייניה רחמים, "תחשבו, מעל גיל בר-מצווה…"
"וואי ממש מסכן" מסכימות גם החברות שלי,
והלב שלי מתכווץ.
למען הגילוי הנאות – אני הייתי מפספסת ומלכלכת עד כיתה ו', כולל.
ולא בלילות. בימים.
ולא קטנים. גדולים.
אתן נראלי יכולות לתאר לעצמיכן איך זה הלך.

חברה שלי מספרת לי על איזה חניכה שלה בבת-מלך, כיתה ז'.
"ממש מוזנחת", היא סחה לי בגועל, "שלא תדעי, לא מצחצחת שיניים אפילו… ומי מדבר על מקלחת, דאורדורנט… כאילו דברים בסיסיים!!!!"
ואני שומעת, וכואבת.
כן, עד כיתה ט' הייתי ילדה מוזנחת.
ולא הבנתי למה לא מספיק להתקלח פעם ב-3 ימים, ולמה צריך לצחצח שיניים ולמה כל הדברים שלכל הבנות הנורמליות הם פשוטים ורגילים וכבר מוטבעים עמוק.

ופעם דיברנו על ילדה אחת שפעם הייתה איתנו בכיתה ול"ע ירדה מהדרך.
"היא ספרה לי פעם אחת.. הייתי בשוק" אמרה בזעזוע ילדה אחת שהכירה אותה קצת יותר, "היה שבת אחת שכל המשפחה שלה הלכה מהבית, והיא פשוט הדליקה טלוויזיה וראתה סרטים. הייתי פשוט בהלם."
ובא לי כמעט לצרוח עליה – טפשה, גם אני כמעט מחללת שבת. טוב, אולי עוד לא הדלקתי טלוויזיה (אין לנו בבית) או קשקשתי גרפיטי על הקיר,
אבל בהחלט קרה כמה פעמים שכיביתי את האור והדלקתי בחזרה כי לא היה לי אכפת,
או שהכנתי קפה ישר מהמיחם בלי להסתבך עם הכלי השני והשלישי,
דברים קטנים כאלה.
כלומר נראלי שהם יותר קטנים.
אני גם לא כל-כך שומרת שעות בין בשרי לחלבי.

אני יודעת שבטח הבהלתי כמה מכן.
אני לא מצפה מכן להבין בכלל.
לא את הנסיבות, לא כלום.
אתן לא תבינו שאני קצת מחללת שבת ולא באשמתי.
אתן לא תבינו כמה הייתי צריכה להתאמץ כדי לסגל לעצמי הרגלים של ילדה נורמלית.
רק בבקשה….

תנסו לחשוב עלי קצת.
יכול להיות שבדיוק כשאתן באמת להרצות על תופעה אנושית מסכנה אני עומדת שם והלב שלי נשרף.
אתן לא תזהו אותי, אני נראית ונשמעת בדיוק כמו כל אחת מכן.
תנסו, קצת, לחשוב..
תחשבו על הסיטואציות שאני מתמודדת איתן.
ואיך אני מרגישה כשאתן מנתחות אותן.

סליחה אם זה היה קצת מידי ישיר ומפחיד.