אני לא שייכת

אני לא שייכת.
בין כל החברות,
מרגישה מרוחקת.
בכיתה מתוועדים,
ואני לא נושמת.
עוד פעם מבצעים,
ואני מנותקת…
זה לא המקום שלי,
רוצה לברוח
בכל הכח
אל עיר אחרת.
כלל חסידי,
את העבר לשכוח.
לפתוח דלת.
ולהתחיל מהתחלה
בלי לזכור שום מילה
ולחזור שוב חזרה…
שוב לא ארגיש שייכת.
שוב אבכה בלי הגבלה.
אבא למה מרגישה אני
שמשהו רחוק ממני?
אבא למה לי קשה?
אל התיקון לא מגיעה,
נופלת ועולה.
שוב מתרסקת,
ומחדש קופצת.
המלחמה שלי לא נגמרת.
לעולם…
היא לא עוצרת,
כמו כולם.
רק נחה קצת בצד,
וממשיכה לבד.
ושום מסגרת לא תקרא אותי,
בפנים.
שום סמינר לא ישיבה,
כמו בנים.
ילדה שלי קשה לך?
אני מבינה.
משהו לא זורם?
חכי רק עוד שנה.
עד שיסתדר לך,
ושוב תבכי למשפיעה,
שקשה לך
שאת לא מצליחה
למצוא ת'דרך.
שאת לא יודעת מה בינתיים.
ששוב רואים לך את הברך,
ושוב מכסה עד הקרסוליים.
ושוב דולק האור למשך יומיים
בלבד.
ושוב הוא נכבה,
סגנון של החברות
דתיות לאומיות.
תגידי מה קורה ילדה?
על עצמך את לא סגורה,
את צדיקה שלא עוברת עבירה.
ושוב נדבקת,
ולא יוצאת.
ושוב אל הסרטים נמשכת.
שוב מתמצאת.
ושוב ברחת,
ושוב לך לא ברורה..
מישהו יסביר לי מה היא דרך התורה?!
נמאס לי להיות לעצמי מורה,
לא למדתי הוראה.
בפנים הנשמה צרורה,
בסוף דולקות הלהבות,
בסוף גם היא רואה.