ולא רק אצל ילדים.
מן הסתם הרבה בנות יקשרו את זה למקרה ספציפי כלשהו. כן, זה קשור, ברגע של התפרצות שהרגשתי כמו ילדה קטנה, שעולמה נחרב. על אף שהיא בכלל בכלל לא תמימה, והעולם הגדול כלל לא זר לה, – רק המחשבה על כמויות ילדים שאמונם (ואמונתם…) מתנפצת, כל המוכר והידוע עליו גדלו (תרתי משמע…) פשוט מעוות מן היסוד.
אני לא אומרת מה נכון, ואני בעצמי לא יודעת למה אני מאמינה. אך בעקבות המקרה הזה זלג ממני סיפור, שנכתב כאילו מעצמו.
אלוקים, תעזור לכולם. בבקשה.
"אמא", עיניו דומעות, "היום אמרו לי בכיתה—" הוא נעצר בסוף המשפט.
הו, לא זה… כמה חששה לשלוח אותו, אך אין ברירה. אי אפשר לנצח להסתגר בבית. "מה קרה, חמוד? מה אמרו בכיתה?"
"אמרו… אמרו שאבא…"
"מה, אוצר שלי?" היא כל כך רוצה לרפד לו את הקשיים, להחליק לו אותם, אבל היא מנועה. חסומה. זה לא בשליטתה…
"אמרו… סליחה, אמא, אני לא יכול להגיד" הוא ברח ממנה ומעיניה המצפות, לכרית בחדר. היא ספגה והכילה את הבכי המתפרץ, זה שחנק כל היום. בכי של ילד בן שמונה, שהחיים ביגרו אותו ברגע, והוא כבר יודע מושגים ושומע דברים שלא היה צריך לדעת ולשמוע בכלל.
"אלי…" היא ישבה לידו, וליטפה אותו. "אלי, אתה יודע שאבא שלנו הוא האבא הכי צדיק בעולם, נכון? ואתה יודע שהוא אף פעם לא היה עושה מעשים כאלו, בשום מצב! נכון, מתוק?"
"מה, אמא, את יודעת מה קרה?" קול עמום נשמע מהכרית. אלי דיבר כשפניו טמונות עמוק עמוק בציפית הרטובה, לא מעז להישיר מבטו לאמא.
"כן, נסיך. אני יודעת מה לא קרה. אני יודעת שאבא שלנו צדיק וטוב, והוא עדיין אותו אבא שאתה אוהב, בדיוק כמו לפני השמועות…" מי כמוה יודע כמה אבא לא כמו לפני השמועות… מאז שהכל התחיל, הוא נראה כמו צל של עצמו. לעיתים, היא… לא נעים לומר… אבל, לפעמים, היא חושדת בו, בבעלה, שיש ממש בשמועות הללו. עד כדי כך משפיעה לשונם המשתלחת של האנשים.
למען האמת, היא כבר לא יודעת מה האמת. וכמה נורא זה לחיות, כשהאדם הקרוב אליך ביותר, נמצא וחי על סימן שאלה אחד גדול.
"אני לא יודע אם הוא אותו אבא שאני אוהב" קולו העמום, המגיח מתוך הכרית, החזיר אותה למציאות. "אמא… אני לא יודע אם אני אוהב בכלל את אבא" הוא אמר מהר, כמו מתאמץ להיפטר מרעל הרסני שהיה שמור אצלו. "אמא, אני בן רע? את לא תאהבי אותי עכשיו? אבא יוציא אותי מהבית? אבא יעשה לי מה שהוא עש—" הוא השתתק, כמו קולט פתאום מה הוא אמר. לבסוף הוא הוסיף, מתוך דחף בלתי נשלט, "אמא, אני מפחד מאבא".
הוא התקפד אל תוך עצמו, כמו כדי להתגונן.
היא כמעט פרצה בבכי. כעת תורה לבכות, לא? מקודם הוא, עכשיו היא. אבל לא, אסור לה. היא חייבת להיות חזקה. למענה, למען אלי. למען בעלה. למען כולם—
התמודדות מטורפת של משפחת קורבן ציבורי, או גורם לקורבנות ציבוריים. בכל מקרה, המשפחה תהיה אחת הנפגעות הראשיות.
אין להם יום ולא לילה,
ומדמעותיהם ניתן ליצור ים, וסירה, שתשיט אותם הרחק, אל יקום אחר, בו לשונם החדה של האנשים לא הורסת חיים.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
18 תגובות
לילושש!!! קודם כל יש לך כתיבה מאלפתת
והמסר חזק כל כך, ונכון.
אאוצ..
באמת חשבתי על המשפחה שלו.. מסכנים אוף..
למרות שאם זה נכון (ואני לא מדברת דווקא עליו אלא בכללי על אנשים כאלו..) אז האדם הזה היה צריך לחשוב על המעשים שלו.. חוץ מזה שמסכנים הילדים שהם פגעו בהם..
וואי איזה סיפור עצוב… כל כך נכון
את כותבת יפה ממש, ומעניין שאני מיד קישרתי את זה למשהו… מעניין אם לזה התכוונת
?
אני די מאמינה שזה – זה.
כלומר מה שאת חושבת…
אני כן כתבתי את זה על מקרה מאוד מסוים וספציפי, או יותר נכון – בעקבות רגשות שעלו ממקרה מסוים ןספציפי…
אני לא שכנה/ חברה/ דודה של המקרה או אחד מקרובי המשפחה שלו, ולא מקרה את המקרה באופן אישי ממש, רק משמועות.
אבל כן אחת המחשבות הראשונות שלי היו – מה עם המשפחה שלו. הילדים שלו!!! כל מי שקשור…
וכל הילדים שגדלו והאמינו בכל זה… הכל מתנפץ להם—
עצובבב
וואו לילוש
את נשמעת בנאדם כל כך טוב שחושב על הזולת…
אלופה שאת
עוד לא
עוד לא התנפץ..
הוא עוד לא יצא אשם! לא לשכוח!
(ולא..אני גם לא קשורה אליו..)
אעע
זה כואב.
תכתבי עוד כאלו.
ואיי יש לך כתיבה חמודית?
וואו ווואו ווואווו
דבר ראשון- כתיבה מהממתתתתת את כשרונית ממש!!!
דבר שני-
מסכימה איתך לגמרייי, אני חושבת הרבה על המקרה הנ"ל ולא יודעת האם להאמין או לא.
ת’אמת שלבנתיים אין איך לדעת במאה אחוז.
אבל אני לגמריייי מסכימה איתך, המשפחה היא הקורבן בכאלו מצבים אכזריים…
ואני מאד מקווה שהמקרה הספציפי רק עלילה באמת.
אלופה!
יש לך כתיבה מהממת
והעברת כאןן מסר מטורףף וחשובב
ואוו כמה נכוןןןן
מהמם!!!
ואייי
הבנתי ישר למה התכוונת, הנושא טרי מדי כדי שזה לא יהיה זה..
פתחת לי את הראש לחשוב גם על הסביבה שלו.
ואגב, המקרה הזה רק מוכיח ש *כל אדם באשר הוא,ולא משנה איזה מעמד ציבורי יש לו,יכול ליפול!*
ובתכלס-כבדהו וחשדהו.
ספציפי מדי.. אני אפילו לא שואלת אם התכוונת לזה
תקשיבי… אני באמת לא יודעת מה לומר..
כי באמת אנחנו לא יודעות מה קרה!! יש מצב שזה נכון לא?
מה אני יעשה לילד המתוק הזה אם הדבר הזה נכון ולא שמועות??
ואם זה היה מתפרסם בתור עובדה ולא סתם באוויר?
המשפחה לא היתה קורבן?…
הילד לא אשם במה שאבא עשה.. אבל זה שהוא חמוד זה לא משנה את המציאות.
(ובואו ששמועות לא צפות סתם.. שמועות יכולות להתנפח אבל מבסיס קיים)
ואגב כתבת שהלשון של האנשים הורסת חיים.. נצא מנקודת הנחה שזה נכון מה שקרה? אז המקרים גם יכולים להרוס חיים
גם אני חשבתי על אישתו, הבנים שלו.
בקרוב הכל יבוא על מקומו בשלום בעזרת השם.
אוצ'. וואו. אוצ'.
את צודקת כל כך.
וכתבת במילים בדיוק את מה שאני חשבתי וחושבת, כל פעם שאני שומעת על מקרה כזה או אחר – תמיד עולה לי המחשבה על המשפחה, הילדים, האישה…
כל האלה מסביב, ה'שקופים', שעליהם אף אחד לא טורח לדבר.
האלה שסובלים יותר מכולם בסוף, גם מאובדן האמון וגם מהשפיטה והרכילות הציבורית—
ולא משנה אם זה נכון או לא. כי ההתמודדות לא תיגמר בכל מקרה,
וזה התמודדות שאי אפשר להבין בכלל בשכל אנושי.
הסיפור שלך נוגע ללב, וכתוב בצורה כל כך יפה, אמיתית ונוגעת…
אהבתי ממש את הכתיבה, תמשיכי לעלות סיפורים כאלו.
זה חשוב לכולנו לקרוא כזה דבר, מדי פעם:)
תודה לך ❤
אאוצ'.
אלוקים.
זה כל כך.. כואב..
ולחשוב על מה שהמשפחה שלו עוברת.
עצוב.
בואו תמיד נזכור שככל שאדם גדול יותר יצרו גדול יותר. ועזבו, לא משנה מה נכון ומה לא, מה יועילו הדיבורים שלנו?, בשבילינו זו סתם רכילות גרידא, ואנחנו לא אנשי מקצוע. אז הייתי פשוט מציעה לא לדבר על אנשים ועל דברים לא טובים, כי אין בזה שום דבר מועיל. ויש הרבה מזיק, לנו, ולהם. וזה גם פשוט אסור- חוץ מזה שזה מכניס אותנו לאווירה ולפינות שלא רצינו להיכנס אליהם.
בואו נתמקד בטוב, במעשיים טובים וניזהר בלשוננו, וכך גם לסביבתם- שלא אשמה ואף לא חשודה בכלום- יהיה טוב לחיות פה. בעזרת השם.
?
כל כך—
אוי טאטע, רק גאולה אנחנו מבקשים