תרופה מצוירת שכבר לא פועלת.

כשהייתי קטנה
פעם פעם,
כשהייתי קטנה,
כשהיית כועסת,
מתפרצת,
מתעצבנת,

לא הייתי מאבדת עשתונות,
הייתי כבר מתורגלת,
אצה רצה לחדר,
כשצמותיי הקטנות נעות יחד איתי,
שולפת דף,עיפרון וצבעים,
ובזריזות יוצרת יצירת מופת שקוראים לה קשקוש.
במהירות, מקפלת,
נושמת עמוק
לפני היציאה למשימה,
ומגיעה עד לברכייך,
מרימה את ראשי
עטור הנמשים
ומושיטה לך יד שמנמנה אוחזת ביצירת המופת.
ופנייך,
היו משנות את הבעתן בן שנייה,
מתרככות,
מתחייכות.
היית את הלחי הקטנה מלטפת,
ואני הייתי מרשה לעצמי לנשום לרווחה.
תפקידי הסתיים.
אפשר לחזור לבית הבובות ולקוביות.
עד לפעם הבאה,
שלא אחרה לבוא.
פעם,
לא הייתי נבהלת,
כי ידעתי שתרגעי,
וגם ידעתי איך.

אבל היום,
זה שונה.
היום,
ידיי כבר לא שמנמנות,
שערי כבר לא אסוף בשתי צמות,
ואת כבר מגיעה בערך לברכיי שלי.
ואת הצבעים נטשתי מזמן.

ואת,
כבר לא מתרגשת
מציור ילדותי ומתוק.
את כועסת.
ואני,
הפעם לא עמוק בתוך הקוביות והבובות,
כבר לא יכולה
כבמטה קסם
להרגיע.
בורחת לחדר בסערה,
טורקת את הדלת,
מתכסה בשמיכה,
או
צועקת חזרה.
ולרוב,
בהעדפה לאפשרות השנייה.
אני חסרת אונים.
אוזני כבר מחשבות להתפוצץ.
ואת, אמא,
ממשיכה לזעום ולקצוף ולשצוף
על כלום.
ואני,
הלוואי והייתי יכולה
להישאר עם התמימות, והמתיקות,
ובביטחון, להושיט לך
את תרופת ההרגעה המצוירת.
ושאת תקבלי.
ותרגעי.
ותחייכי.