שתיקה

נותנת ללב לדבר
לפעמים אני שותקת,
שותקת בתוכי,
את מחשבותיי חולקת,
עם האני שבי, אָנֹכִי.

נותנת ללב לדבר,
מפנה לו מקום,
את הרגשות לחבר,
את המילים שלא נאמרו לרקום.

גם אם אכתוב בעט המילים.
מהעומק יברח הוא,
השתיקה אותם תשלים,
את דברי שבי כלוא.

שם בתוכי פנימה,
נמצאים העוצמות,
מאירה בי הנשמה,
באור חזק עוטפת בחמימות.

"חושך אמריו – יודע דעת, יקר רוח, איש תבונה" (משלי)

חוסכת במילים ובכך יודעת דעת,
פנויה להקשיב לאחרים,
ולהקשיב לעצמי יודעת,
תבונה היא לפתח בי הכישורים,
ולהסיק המסקנות,
לפתוח בי השערים,
אל עולמי הפנימי-התבוננות.

(בנות מי שרוצה להבין יותר לעומק, כמוני, יכולה לפתוח ספר משלי פרק יז פסוק כז.)
מה אתן אומרות בפעם הבאה, להאריך בפרוש בנוסף לשיר או שזה יהיה ארוך מדי?

ת'אמת שבשיר הקודם כן הבאתי פירוש קצרצר באמת מעניין אותי אם זה לא ארוך מדי לקריאה…