שליחות עם הזמן/10

ש(ל)יחה לפרשת ויצא
שני חברים יוצאים לטיול,
אך לפני כן דואגים ללמוד הכל בול.
השפה, התרבות… של המקומות בהם יהיו.
שחלילה לא יטעו ולא ישגו.
כשיוצאים לשליחות, עלולים כך לחשוב
שיש להכיר את הסגנון מקרוב
חשוב להשתלב עם מנהגי המקום,
רק כך יהיה עם התושבים שלום.

 
הוראה אלינו מאבינו יעקוב,
שבדרכו לחרן אף לא נעצר לחשוב.
דבר ראשון – "ויפגע במקום" –
נעמד להתפלל לקראת סוף היום.
כי דווקא כשיוצאים אל העלם – העולם
יש לשאת תפילה לשלום כולם.

 
האבנים ששם יעקב למראשותיו,
מלמדים אותנו הוראה נוספת מדרכיו.
אמנם יש לעסוק בענייני עולם הזה,
רק כך נוריד שכינה למקום שכזה,
אך בכך יש להשקיע רק את ידיו ורגליו,
ואילו הראש יהיה מוקף בקדושה גם עכשיו.

 
ולמה אבנים דווקא שם יעקב?
כי כשיוצאים לעולם – אין להרגיש ואין לחשוב!
בקבלת עול לבצע הנדרש,
בדיוק כמו האבן שאין בה ממש.
וכשנישא תפילה, נשמור על ראשנו
וקבלת עול תהיה גישתנו
נזכה בעז"ה למלא את שליחותינו!
 
(ע"פ שיחת ש"פ ויצא תשי"א)