שחקנית שכמוני

רוצה לפרוש מהתפקיד
אני מדחיקה
את הפחדים
את הקשיים
את הצער
את הכאב

ברחתי מהניסיון לפתור את הבעיות, הדחקתי
דחפתי לפינה את הכל והפנתי גב
חשבתי הזמן יעשה את שלו.

הפכתי לחסרת אכפתיות ואדישה
הפכתי לצינית שמקרירה
עשיתי מהקושי בדיחה
ברחתי לעולם ההומור, חשבתי זה יכסה על הכאב
אבל בפנים זה ממרר

לאנשים אני נראית עם ביטחון עצמי, אופטימית שמחה וקופצנית
ויש את האלה עם המבט העמוק שקלטו שיש בי לפעמים דכאון מודחק המכוסה בציניות שאחרים חושבים שזה בא משמחה,
מפחדת להוריד ת'מסכה
האמת מפחידה אותי אז התחבאתי
ומרוב הסתרות החבאות והדחקות
נעלמתי.
החיפוש אחרי עצמי לא נגמר
אז גם את זה אני מחביאה
וכבר לא נשאר לי כלום

רוצה לשתף חברות את ההרגשה הזו אבל לא מצליחה
אולי זה נקרא בראשי כחולשה?

בילדות האמון שלי נבגד
וזה שורט אותי עד היום
הלשון שלי אומנם קצת חסרת טקט אבל יודעת לשקול מילים היטב
ולא יצא ממני שום פרט שיחשוף טיפה את ליבי

קשה לי כבר להראות כאילו אני חזקה ושמחה
ולהיות החברה המקשיבה שמחזקת כי בפנים אני מפורקת
וזה הבעיה בי ולא בחברות… אני יודעת שאפשר לשתף אותן בהכל אבל לא מסוגלת

אני שחקנית כל כך טובה שאפחד לא יצליח לדמיין מה קורה לי בפנים
או מי אני באמת מאחורי הכל
מרגישה במערבולת טובענית