אבל ברחת.
רציתי לכתוב.
סתם לכתוב, משהו על עצמי.
לכתוב על הרגשות, שיש ושאין.
לכתוב על השקט, על הסערה, בפנים.
לכתוב על הכובד, על החנק, על הכאב.
רציתי, לכתוב.
הנפש לא נתנה לי.
ברחה, שוב. בצורה הכל כך מוכרת.
יותר מדי הכרחתי אותה להרגיש, בזמן האחרון.
ניסיתי לתקן, לפצות אותה על כל השנים שחסמתי אותה, בכוח.
אבל זה היה יותר מדי.
בבת אחת, פתאום, היא הוצפה.
אז היא ברחה שוב.
ברחה לעיסוקים, לחברות, למחשב, לשירים, לסרטים, לסיוטים.
ברחה, שוב.
תכף אשוב.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
7 תגובות
מזדהה עם כל מילה
אמאלהה אלופה,
אע.
אע.
אע.
את כותבת נדיר.
נשמה שלי…
ההרגשה הזאת שהלב כל כך כבד מאשם ואין כח לקום…
פתאום נזרקתי אחורה.
אחד הדברים שהכי חיזקו אותי אז היה שגם השעה הכי קשה היא רק 60 דקות.
הכל עובר בסוף.
בהצלחה, שולחת לך עידוד מרחוק…
.
.
צמרמורת.
.
למה אנשים כותבים עליי?
מוכר עד כאב.
אבל בסוף- – בסוף היא חוזרת. תחזור.
נכון?!
אאעאעעע מה יהיה עם הפוסטים היום מה?
…..
אלוקיםםםםם
די, למה כל פעם שאני קוראת את הפוסטים שלך אני פשוט חייבת להגיב ב"אני אלוף העולם בליפול ולקום"?!
את … פשוט אלופה.
בליפול.
ולקום.
את כותבת מהממם,
והנפש תמיד שם.