תפריט
ספיישל חול המועד סוכות
רחלי.
לא תמיד נמצאות המילים.
לא תמיד צריך אותן.
לפעמים מה נדרש זה רק שקט. שקט עמוק ומכיל.
היא מתיישבת. חובקת קלות כתפיים רועדות. מנסה להציע כוס מים.
ושותקת.
נשימות מהירות, אבודות, ממיסות את הדממה.
ואז מתגלגלות המילים. קטועות. כמעט מרוסקות.
היא אוספת אותן, מרכיבה למשפט. וסיפור.
אנשים קטנים. הרים גבוהים. דרישות ועתיד.
כל הדיבורים הללו מטפטפים מהעיניים, יוצרים רסיסי טוהר.
משקים תקווה כמוסה, קמלה.
ואין לה מה לומר.
¨
אביגיל.
שפתיים רוטטות. שיניים נעוצות בהן. לשון טועמת מליחות.
מבקשת להישאב לתוך חור שחור. לשכוח. לברוח.
אני מסוחררת. יהלומים ואוצר מטשטשים ראייה. רק קול מרוחק מתעקש לקרוע מסך וערפל.
ואז הכל נמוג.
"אביגיל", לוחשת אהבה גדולה. מפחידה, "אביגיל".
אני מביטה בה, ורגשות רבים חסרי שם וצבע חולפים. בולעת אותם. גרון צורב.
"אביגיל", היא לוחשת שוב. לוחצת קלות על גב ידי.
אני מנסה להתעשת. "מה את עושה כאן?" סדוק.
העיניים שלה מושפלות. "סליחה, גלוש. סליחה שככה…נכנסתי. אני פחדתי עלייך".
הכנות שלה מבקשת להמיס אותי. מפלצת של בעתה. "זה בסדר". יבש.
"רוצה לספר לי עוד?"
"לא". ננעלת שוב.
היא מושכת בכתפיה. "מוכנה לקום מחר מוקדם?"
חוסר הקשר בדבריה גורם לי לשאול: "למה?"
היא מתרוממת. אין חיוך בעיניים ושפה. "אני רוצה לנסוע אתך".
¨
אמא הסכימה.
מה זה 'הסכימה'? שאלה אם אני צריכה כסף, וזהו. אין לה זמן עכשיו לשאול יותר. לא יודעת להחליט אם זה טוב או לא.
קו אחד ריק, יחסית לשעה שמונה ורבע בבוקר.
רחובות ישנים, בניינים חדישים, הכל עובר מהר. עיר של זהב.
אחרי שאני אוספת תיק עם רב קו ובקבוק מים מן הבידוק הביטחוני, רחלי מדברת. אנחנו נעצרות. היא מציירת לי סולמות וחבלים. "תבקשי ממנו", היא מפצירה.
וכאן, כשישיבת פורת יוסף מתנוססת מעליי, אני מבינה.
פחדתי ממנו.
יש הרבה מקום ברחבה.
אני בוחרת לי את הפינה, ליד מחיצה זהובה.
רחלי, ברגישות, נעמדת רחוק.
בוהה באבנים הללו, העתיקות. מנסה להרגיש משהו אחר מלבד חרדה.
איך אני… מה…?
פותחת את ספר התהלים בפרק אקראי.
"כי ה'…מלך גדול על כל הארץ".
ואנוכי? תולעת ולא איש.
"אבא", אני לוחשת. הוא שומע אותי. מלך עליון. "אבא". ולא צריכה יותר. מניחה ראש, עיניים עצומות. שפתיים רוחשות. מעתירות. מספרות.
אישה נעמדת על ידי. מגוללת את צרותיה. גורמת לי להתקפד אל תוך עצמי.
חולפים רגעים. עוברות דקות. לא יודעת כמה זמן אני שם, נושמת טוהר ויופי. משוש כל הארץ. ואז באות הדמעות. מבטאות את המחשבות והפחדים. מסלקות פגיעה והרהורים.
וטוב לי.
טוב כל כך.
¨
"תודה".
רק אחרי שעלינו את גרם המדרגות, דרכינו אל הרובע, אני מעזה לפתוח פה.
רחלי מחייכת.
"זה…" אני מנסה להסביר את עצמי, "כבר חודש שהכל מתערבל לי בפנים. נערם לגוש דביק. אני לא הצלחתי, אפילו, לבטא את מה שאני מרגישה. רק ידעתי שאני מפחדת". אני שואפת עמוק. ההשתפכות הזו לא מתאימה לי.
"ועכשיו?" שואלת ילדה נדירה.
עיניי מצטמצמות. "לא יודעת".
שני יהודים טובים עם טלית מגיחים מן העיקול. חמש שניות של שקט.
"את עוד תדעי". היא מבטיחה.
"אני?" גיחוך נבוך. "אני… מה אני? קטנה שכמותי".
רחלי נעצרת. מחכה שאישיר לה מבט. "נכון. והוא גדול. תזכרי את זה תמיד".
"גדול אתה, וגדול שמך בגבורה".
ובכל עת בה אחוש אפסית אדע מי עצום.
וקטנותי היא אות לכבירותו.
והוא מחכה למילים הקטנטנות שלי.
הגדולות.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
38 תגובות
ואווו שיןן
זה היה כל כך עוצמתי
מסר חזקקק
וכתיבה ואווו
תודה!
שמחה שקראת וראית.
וואו. שין.
קראתי את כל הבלוג מרותקת.
נגעת בי. ובפרק הזה במיוחד. הוא… קצת אני.
בעצם… כל כך אני. ממש תיארת במדויק.
כשיש סלט בראש ובלב. אני נוסעת לכותל.
ואין איך להסביר את ההרגשה הזאת שעוטפת אחר כך. טוב כזה. נעים.
והזכרת לי. לדאוג לעצמי. לסדר את הבלגן שיש לי בראש.
תודה שין…
ו.. אולי תעלי בלוג יותר רציני?
את מוכשרת כל כך. ואני רוצה ממך עוד…
בכיף, אוקיינוס.
אחרי הכל, אין כמו להישען עליו, ואין כמו המקום הזה.
תודה שקראת את הבלוגונוש שלי!
ו… להעלות בלוג?!
לא חושבת. לא.
גם מפני שיש פה באתר מספיק בלוגים ומספיק סיפורים, לא צריך אותי כאן.
וגם מפני שבשביל להעלות סיפור ארוך זה ידרוש ממני עקביות, ולא יהיה סיכוי כזה לעצור הכל באמצע, כמו שאני עושה עכשיו בסיפוריי למגירה…
הי, הי, הי!! שין, תמיד צריך אותך פה באתר.. עם בלוג בלי בלוג.. אותו דבר.
חחח
אם אני כאן כנראה שצריך אותי, אחרת לא הייתי פה…
התכוונתי שלנישת הבלוגים איני צריכה לתחוב את אפי.
?
את צריכה ועוד איך!
גבריתי, אני לא מוותרת על פינה שלך בבלוגים;)
בואי בואי
הפינה מחכה לך;)
סיפור מהמם!!
וכתיבה..
טוב לא נדבר;)
היא פשוט יפהפיה!
מהממת שאת.
תודה!
חחח
אולי בהמשך השנה אני אחשוב על זה…
ואווו זה מהמםם שתדעייי
מזההה כיף שעולה משהו קבוע שלך שיןןןן
רק חבל שנגמר כל כך מהר…
אני ממש אוהבת את הסגנון שלך
ואני גם חושבת שיש לך משהו יחודי באתר…
אפשר לקרוא ולהבין מייד שזה שין!!!
את טובהההה
וואי, ויקי.
ממש הורדת עליי גשם של מחמאות. כבר תפילתי נענתה!
אהממ, מלכתחילה קראתי לזה 'בלוגון' כי זה משהו שהיה אמור להופיע מהר ולחלוף…
תודה, ויקי!!
אע.
ו- ואע.
וזהו.
אני שותקת.
הייקוש.
אוספת את השתיקה הקודמת שלך. שתי שתיקות הן כבר יותר מדיבור.
תודה, מהממת אחת, על כל מה שאמרת וכל מה שלא!
וואווו שיןןןן
איזה יפהההה
????
אוהבת אותך!!
תודה רבה, שושנה, על כל התגובות המחממות שלך!!
איזה סוף מתוק
אני אוהבת את ההגדרות שלך.
תודה, הגיגית!!
אוי, שין וסיומיה המעורפלים.
למה בכלל ציפיתי אחרת?
אבל לא נורא, זה יפה ככה.
תודה על הבלוגון, שין.
ועכשיו, אחרי שהראית לנו כמה יפים יכולים להיות סיפורים שלך בהמשכים, וכמה מתוקה יכולה להיות הציפיה אליהם – העם דורש עוד מהטוב הזה!
מי מצטרפת אלי לדרישה הנחרצת לקבל עוד סיפורים בהמשכים?
אפילו סיפורים סתם, האמת.
העיקר שיהיו פרי כתיבתך.
למה באמת ציפית?!
אם את רוצה אני יכולה לכתוב לך עכשיו סוף אחר וחד. והחדות תגרום לו ליראות עלוב. אולי מדי 'הפי-אנדי'.
התחלתי היום לכתוב איזה סיפור. סיפור קצר. בינתיים הוא מוזר מאד, אם אני אצליח לסיים אותו בצורה נורמלית, אולי אעלה לכאן (אם את רוצה את יכולה להתפלל עליי, שאדע אילו מילים ואיזה המשך אני צריכה בשבילו. סתם אם בא לך לפרגן)
תודה, אבן דרך!
המילים שלך חמות ומתוקות, כתמיד.
אני אהבתי, פשוט אהבתי את הבלוג הקצר והמתוק הזה.
שין, את כותבת טוב. השימוש שלך במילים כזה נכון, מינון מדויק, מעולה פשוט. (גם כאן את מזכירה לי את דבורי רנד, אבל את זה אני מצפה מכל סופרת. ואני בהחלט מצפה ממך לגדולות, ילדה).
אני מאוד אוהבת את הסופים המעורפלים שלך. אבל מרגישה קצת דפוקה, אם אני היחידה שלא הבנתי. מה בעצם היה הסיפור של אביגיל? ממה היא חששה כל כך? ועוד מהחברה הטובה שלה? או שלא הבנתי את הסיפור? (זה יהיה נורא מביך).
מאוד התחברתי לקטע ששילבת את הכותל. בכלל, כל סיפור שמזכיר את העיר ירושלים ואת הכותל בפרט, שובה אותי. יש שם כל כך הרבה קסם.
אגב, גם בסיפורים שלך, יש קסם כזה, בין השורות, בתוך השורות. פשוט אוהבת.
מחכה כבר לסיפור הבא 3>
מקווה שאם הסיפור נגמר, גם צִלהּ של דבורי רנד יתנער ממני ויתפוגג מהר…
ויש סיכוי כזה שלא הבנת. הערפל שלי… לפעמים הוא טוב, לעתים מעיק.
אני אגיד לך ככה בערך- זה לא היה פחד ספציפי. בגדול היא נכנסה לחרדה כזו, כמו הרגישה קליפת שום מול ים גועש. בעיקר פחד כזה שהיא כלום, וכל מי שמקיף אותה כל יכול. חברה שלה,למשל, בעלת בטחון עצמי, כושר רטורי וכו' (לא ערכתי אתה היכרות מעמיקה) ואביגיל פחדה ממנה, מהחוזק שיש לחברה ולה אין.
משהו כזה. מסובך להסביר. קחי את זה לאן שנראה לך, בכל אופן, חלק מהערפל…
והסוף.
ירושלים בלב שלי תמיד, האהבה הזו.
והכותל- – – אוהוו מתגעגעת, על אף שביום ראשון דרכתי שם. ומכיון שהסיפור הזה נכתב, בעקיפין, עליי הייתי חייבת לשלב אותו. למען האמת- זה נכתב לי לבד.
תודה, במבי!
למה? דבורי רנד היא סופרת טובה. מאוד. ואני חושבת שיש הרבה מה ללמוד ממנה.
זהו, חושבת שלקחתי את זה לכיוון ממש אחר. אבל אם את מצליחה לגרום לקוראים לקחת כל אחד את הסיפור, לכיוון שלו. זה מדהים.
ותודה, כי ההסבר שלך כן הבהיר לי טוב יותר את העניין.
וואו, איך אני שמחה בשבילך. לא הייתי בכותל, יחסית, הרבה זמן. אצלי זה יחסית, כי אני נמצאת בירושלים בכלל, ובכותל בפרט, בתדירות מדהימה ב"ה.
ובשמחה, שין :*
כן, דבורי סופרת טובה מאד, אחת האהובות עליי, אבל התכוונתי פה למשהו אחר בתכלית…
אחח. הכותל. (נשימה עמוקה עמוקה)
כיף לך שיוצא לך להיות בו הרבה.
שין!
וואו וואו וואו איזה סיפור!
הכתיבה שלך מטריפהה
וממש אהבתי את מה שכתבת כי זה.. נורא מעניין אותי
זה.. לפעמים מזכיר לי את חברות שלי
לפעמים.. קורים איתם כל מיני דברים מוזרים.. תגובות שלהם או חוסר תגובות.. התנהגויות.. שממש קשה לי להבין
אז עכשיו הכנסת אותי לראש של מישהי שיש לה.. מחשבות ורגשות והתנהגויות.. כמו כולם. אבל לכל אחד זה שונה:)
אז תודה על זה. ואני ממש אשמח אם תוכלי.. לבקש מאביגייל לפרט?? ושתגיד לחברה שלהה אוף. זה כל כך קשה כשלא אומרים ברור!
קיצור הכנסת אותי לסיפור ברמותתת וכבר מלא זמן שלא הגבתי ככה.
תודה תודה תודה??? את מוכשרת!!!
תודה. תודה. תודה.
תודה על המילים היפות שלך!
שמחה שהכנסתי אותך לסיפור ולראש.
שמחה שנתת לעצמך להיכנס.
ו… מה בדיוק את רצה שהיא תפרט? אביגיל לא כל כך הבינה.
אני רוצה שאבגייל תפרט מה בעצם קורה לה, ולמה..
ובעיקר בעיקר-
מה היא הייתה רוצה שרחלי תגיד? תעשה?
ומה היא רוצה שרחלי *לא* תעשה\תגיד?
מה יעזור לה כשקשה לה?
וסליחה מראש מאביגייל על החיטוט.. את לא חייבת לענות.. יכולה אפילו רק על חלק
ושין
תודה ששמת לב שהגבתי פה למרות שכבר עבר זמן מאז שהעלית את הפוסט הזה! ותודה שהגבת לי? Love yuo
אני… אנסה. אנסה לשאול את אביגיל שמדי פעם מבקרת בלב שלי.
היא לא בדיוק ידעה מה קורה לה מבפנים. אלו כמה משפטים ששמעה ונכנסו לה לבפנים. האמינה מה שאמרו עליה. וברגע בו נחתה אבן על הלב נפתח מחסום המחשבות. כל ההרהורים, המחשבות, רגשות ופחדים חסרי שם החלו להשתלט עליה. והיא לא טיפוס שמשתף, בטח לא את ההורים שלה שדי עסוקים.
הדמות שהכי קרובה אליה זו רחלי. חברת אמת. חברה עם עוצמה. גלוש החלה לפחד ממנה, לא העזה לשתף אותה. אבל החברה הטובה הזו לא ויתרה. היא הגיעה, דיברה, ניסתה להבין. ואביגיל לא רצתה את זה. היא לא רצתה בגלל הפחד שחנק אותה, בגלל מחשבה מוטעית.
הקרבה של רחלי עשתה לה טוב, אך גרמה לה להרגיש רע. ההגיון אולי זעק ורצה את החיבוק, את המילים, את ההבנה, החרדה שתקה את טיעון ההגיון.
החברה לא ויתרה, העוצמה גלומה בה. היא המשיכה, היא התקרבה, חיפשה רק להבין, לעשות טוב.
ברגע בו אביגילי התפרקה הוסרו מסכים. רחלי הגיעה אליה, הכי קרוב שיש. חיבקה. חיבקה. שתקה.
ופתאום הבינה אביגיל שזה מה שהיא צריכה. מפלצת בעתה ואבנים בלב ניסו ליצור חומה, לא לתת לה לחוש קרבה, אבל חברה שלה מוטטה חומה בחום אהבתה.
לא, זה לא הסיפור שכתבתי פה בפרקים. זה סיפור קצת אחר, בשביל שתינו, בשביל ההבנה שלנו.
אביגיל לא הייתה במצב של לחשוב או להבין מה חברה שלה יכולה לנסות לעזור וממה כדאי לה להימנע. זו הייתה רחלי שלא התחשבה בכלום. שרצתה רק לראות את חברה שלה חוזרת לעצמה.
בתחילה היא נתנה מילים
אחר כך עברה להקשבה, להכלה.
בסוף היא גם עשתה מעשים. הבינה מה המקום שיכול רק להעלות, לשפר.
הלוואי שהייתי יכולה להיות גם רחלי כזו, בשבילי.
מקווה שהבנת אותי, ואני הבנתי מה את רוצה…
ילדה.
אלופה.
גאונה.
ומשוגעת.
זהו.
את מתוקה.
ממש.
ממש.
נתחשבן על המילים הללו…
תודה!
כתיבה הורסת. אהבתי נורא את הבלוגוש הזה.
תעלי עוד סיפורים!
אני מחכה…?
יעלוש.
תודה!
מחמיא לי מאד, ומחמם אותי מאד.
ואני גם כן מחכה. מחכה בקוצר רוח.
מחכה לכתוב עוד.
בינתיים לא כתבתי אף סיפור שאפשר להעלות לכאן.
וואווו!!! זה פשוטט וואוו!!!
יותר מיזההה
את מוכשרת ממש ומשקפת את הדברים כלכך יפה משתי הכיוונים,משני זוויות העין:)
מושלם!! מיזדהה(לא יודעת אם ככה רושמים)ממש בהרבה מין הפרטיםם!
אם את מוצאיה ספר אני הראשונה שקוראתתת
יש לך כתיבה פשוט מרתקת
עלי והצליחי ומאחלת לך הכי מלא כח כדי ליצלוח ולהתיחשל:)
תודה, חני!
איזה כיף שקראת, ועוד יותר כיף שהתחברת.
ואמן על כל האיחולים המרגשים שלך!
הלוואי שאוציא מתישהו בחיי איזה ספר… אולי עוד כמה שני טובות.
רק איך תדעי שזו אני?!
בחיים לא אוציא ספר תחת השם 'שין'…
את כתבת את זה לפני שנתיים בדיוק.
חחח.
את כתבת.
נגע בי הסיפור.
נגע בי כ”כ.
אולי כי גמני ככה
קטנה
קטנטונת
מהחיים.
רוצה גם סוף מוצא.
(לא הצלחתי להביע אותי בתגובה הזאת.
לא מצליחה כמעט אף פעם להביע אותי במילים.
אבל אני כ”כ אוהבת את המילים שלך
את האת שיש בהם (את ראשון בסגול שני בפתח)
הן מזיזות אותי כ”כ
איזה פחד שככה יכולות לעשות..מילים.)
שיןןן
איזה סיפור מדהים שזה. (מדהים, מילה עלובה לידו…, תביני שהתכוונתי להרבה יותר)
אוהבת שהוא משאיר לי הרבה מקום למחשבות…
הכתיבה שלך נדירה.
היתה לי שעה של הנאה ומחשבה.. תודה עליה.