ספיישל חול המועד סוכות
אביגיל.
יושבת עם ספר על הספה. מנדנדת רגליים.
דפיקה עדינה על הדלת. ידית נלחצת.
בחשדנות אני קמה. פותחת לכדי סדק את הדלת.
"אמא?!"
בחיוך קטן היא נכנסת.
תיק על כתף ימין. יד שמאל מחזיקה כוס גדולה ומלאה, קש שחור תקוע.
"אביגיל!" מניחה כוס על שולחן. "קניתי לך".
העיניים שלי נעוצות באמא. מה היא עושה כאן? היא לא אמורה לחזור היום עמוק בלילה? "חשבתי שיש לך היום כמה פגישות חשובות".
"היו לי. וישנן. דחיתי כמה בשעתיים וחצי".
אהממ. "למה?"
שוב חיוך. "רציתי לדבר אתך, מותק".
אמא על הכורסא, אני על הספה מולה.
ידיים מחזיקות אייס. וקר פתאום.
"המורה שלך התקשרה, אביגיל". ככה פותחת אמא שלי. אבדו תאבון וחשק. "היא שאלה אותי למה לא הגעת למחנה. אמרתי לה שלא ידעתי ממנו".
סומק עולה לי ללחיים.
"למה לא סיפרת לי? לא למה הלכת?" היא שואלת. תכליתית.
"כי…" המילים תקועות אי שם. אין לי מושג מה אני הולכת לומר עכשיו. "כי.. אהממ… לא רציתי.
אני לא… לא יכולה". במאמץ מורכב לו המשפט.
המנהלת של אימפריית 'RVL' זוקרת גבות: "מה זאת אומרת 'לא יכולה'?"
כתפיים עולות לרגע, ויורדות.
"חסר לך כסף או בגדים? מורה אמרה לך שאת לא מוזמנת?" השאלות רטוריות, למזלי. פטורה מלענות. אבל אמא כן מחכה שאענה לה.
נאנחת. "אני לא אוהבת כאלו דברים".
שוב היא תמהה: "אבל פעם אהבת!"
נכון. ומים רבים זרמו מאז בברזים. ודמעות. ומחשבות.
"זה כל כך חבל!"
"אני- – -".
"והמורה גם סיפרה לי שהיא הציעה לך לקחת חלק בארגון, בסידור הטכני".
זכרן של מילים כאובות עולה בי. שוב. כאילו לא רדף אחרי כל הלילה.
חשק עז מתעורר בי לקום ולצעוק.
המוח מכבה אותו מהר.
אמא נאנחת בהשלמה, "טוב, אני הולכת לנוח קצת לפני שאצא שוב", היא מתרוממת מישיבה נוחה. "ולמה את לא שותה את האייס? חבל, הקרח נמס לאט".
איכס. לא בא לי.
יש לי בחילה.
נראה לי ששפכו לתוך הכוס הזו רבע חבילת סוכר.
¨
רחלי.
היה מחנה נחמד, היא מסכמת לעצמה תוך כדי פיהוק בלתי נשלט.
מקום נהדר, פעילויות מגוונות, תכנים.
ומחשבות טורדניות.
אחרי מקלחת ושינה של חמש שעות וחצי היא מתלבשת ויוצאת.
הגיע הזמן.
בלובי של הבניין היא רואה את אמא של אביגיל: "אה, חזרתן! אביגיל בבית". חיוך רחב ונקישות עקבים מהדהדות.
שניה לפני שהיא דופקת נשמעים הקולות- – –
¨
אביגיל.
אמא הלכה.
כל ההרהורים שחנקו אותי בשעה האחרונה, בחודש האחרון, מבעבעים.
לא יכולה כבר!!
שואפת עמוק. מהדקת שיניים. מטיחה יד בשולחן.
בום. ועוד אחד.
ועוד.
"דיייי!" אני צורחת. כבר לא מצליחה להכיל את כל הבלבול הזה. "דאיי, נמאס לי!"
זורקת את הספר על הרצפה.
בועטת בקיר.
"אוףףף!"
אני רצה אל הספה. שוקעת בתוכה. מתנערת. רגליים רוקעות על רצפה. אגרופים קמוצים. ציפורניים חודרות בשר, יוצרות פסים מכוערים.
חרדה צועקת מגרוני. מלמולים חסרי פשר.
טירוף בהתגלמותו.
ופתאום הדלת נפתחת.
בן אדם גדול ויכול עומד שם.
עיניו, כנראה, קרועות בתדהמה.
וסוף סוף אני מאפשרת לעצמי להתפרק באמת.
בכי הוא דבר משחרר, אומרים כולם.
דמעות הן אוצר, כך גורסים.
אבל אני לא מרגישה דבר.
רק עולם מיטשטש, נעלם.
ואיפה שחרור ואיפה אוצר.
לאן נעלמו דרכים ומחשבות.
ואיך, איך מגיע סימן תחת חוסר?
ואפשר ואחוש?
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
32 תגובות
וואוו שיןן את כותבת כלכך חיי ואמיתי
אוהבת אותך❤
תודה, שושנוש!!
?
וואו
אני פשוט מכורה לכתיבה שלך!
את כותבת מ-ו-ש-ל-ם-ם-!!!
באמת שאני נהנית
אני שמחה ממש לקרוא, חלל!
תודה שהגבת!
ש-י-ן-!
וואו.
קראתי עכשיו את כל ארבעת הפרקים, ו-אבאלה.
את פשוט כותבת מדהים, ונוגע.
אביגיל כלכך מתוקה ונוגעת ללב, ורחלי כזאת חברה מסורה:)
אהבתי ברמות.
נ.ב
האר וי אל, מהזה אומר? מה התפקיד של העמותה-ארגון-אימפריה-או-אנדעת-מה-הזה?
ו-בנות כמה אביגיל ורחל?
איזה יופי שקראת הכל!
כיף לי לקרוא ולדעת שאהבת.
ולגבי השאלות:
אז אין לי מושג כל כך במה אמא של אביגיל עובדת. לא ממש היה נעים לי לשאול ולחטט. אני מאמינה שזה איזה משהו שקשור להייטק…
והן בערך בנות 17.
עוד משהו?!
אהה אוקי.
תודה!
חחח לאלא, מספיק;)
וואו, טוב, זה היה פרק-?
החלק האחרון, של אביגיל, העביר בי ממש צמרמורת.
חתיכת כישרון את.
תודה, יעלוש!
כיף לי ממש לקרוא את הפרגונים שלך.
השורות המסכמות…
שין, את אומנית מילים מחוננת.
פרק מדהים.
כן, הן חמודות ממש, השורות.
ב"ה, קבלתי כשרון, משתדלת ממש להשתמש בו. או לפחות לנסות.
תודה, יוז!!
אוח, שין, בסוף לא הלכנו היום לכותלל
נלך מחר בעז"ה.
מקודם פתחתי את מסגרת והלב שלי פספס פעימה כשראיתי שגם את נסעת.
אבל…. מה הסיכוי?
חחח
ואני כל הדרך וכל הזמן מחפשת את יוז.
כאילו זה הכי פשוט למצוא בין המוני אנשים נשים וטף נערה אחת שאין לי מושג מיהי ואיך היא נראית, והפרטים המזהים היחידיים הם זה שהילדה בת 15 בערך, ושקוראים לה יוזבד ולא באמת קוראים לה ככה…
אבל הייתי בירושלים. בכותל.
אוה, הדבר היפה והטהור הזה.
שיר בטוח יצא מזה.
???
לאבאלי להגיב.
חחח
אבל עשית את זה כבר, נראה לי.
(לא, לא פה…)
ואעעעעעע
אני שותקת.
כרצונך, הייקוש.
אני אוהבת שקט.
תודה!
שיןןןן
את מטורפתתת!!
מה זה ה-ש-ל-מ-ו-ת הזאת??
אני כאילו יכולה להרגיש שם!!!
השורה האחרונה שלך זו המחמאה הכי גדולה בשבילי.
תודה, ויקי!
וואי, שין.
קחי לעצמך מחמאה ענקית, אני מרגישה בספר של דבורי רנד.
אבל אם אפשר להאיר. מצד אחד, זה טוב. כי זה מראה שהרמה שלך מאוד גבוהה. (בכל זאת, דבורי). מצד שני, הסגנון שלך הכי מתאים לך.
ואם את יכולה לכתוב כמוה בכזה דיוק, את בטוח יכולה לכתוב כמו ש*את* בהכי יפהפה שאפשר.
מקווה מאוד שלא נעלבת. בריאה על הכתיבה שלך :*
תודה, במבי.
אין לי מושג למה רק אני לא רואה פה את הכתיבה של דבורי…
??? אולי כי אני כתבתי.
כל זמן הכתיבה היו מחשבותיי מרוכזות בכלל ב'מהללאל'.
ובאמת אין לי אף שמץ רצון לכתוב כמותה.
זה די מצחיק אפילו שאנסה לחקות אותה. וגם הכי כיף לי להיות שין.
וסתם שאלה לכולן:
גם בשאר הסיפורים שלי יש כזו כתיבה?
זהו, זה העניין. בשאר הסיפורים שלך זה בכלל לא כזה זועק. כן פה ושם יש ביטויים של דבורי רנד, אבל זה כבר פחות קשור, כי היא לא לקחה בעלות על המילים. וגם לי מדי פעם יוצא ביטוי שאומרים לי, תקשיבי, זה דבורי רנד.
אבל כאן, כאילו וואו, הרגשתי שממש.
זה הכי לא הסגנון של מהללאל 🙂 אולי קראת לאחרונה ספר שלה?
התכוונתי לומר שכאשר כתבתי את הסיפור היו מחשבותיי מתפזרות די הרבה ל'ממלכה במבחן', ספר של דבורי די רחוק ממני… (מתגעגעת לספרים שלה!!!!)
אבל התת מודע…
אין הרבה דרך לשלוט עליו, לצערי.
אמאלה אמאלה
עכשיו קראתי את 4 הפרקים ו..
וואו
שין
את פשוט מוכשרת
זה יפה ברמות!!!
אלופה❤
כיף לי שקראת!!
תודה, יהלומית!
ממש נעים לי לקרוא את המחמאות שלך.
תודה רבה, יהלומית!
ממש שמחה לדעת שקראת!
נעים לקרוא את המחמאות שלך.
איזה פרק יפה! תיאור מדהים.
עלי והצליחי, שין!
תודה רבה, בטי!
ואמן. אמן. אמן!
וואו. וואו. וואו.
?
וואו;)
תודה, תוכו רצוף אהבה, על וואו ואימוג'י חסר מילים. ועל כל מה שמעבר.
זה כזה חמוד!
חמוד…
תודה רבה, הגיגיתוש!