קו

אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח
?
אופק.
שדות רחבי ידיים משמאלי
תהום שחורה מימני
קו.
ציפור נוסקת אל התהום, מדי פעם אני שומעת צרחה של ניפוץ אברים אל השקט השחור הזה. ובשדות יש דמיות לבנות קילומטרים ממני.
אני פוסעת, על קו התפר בין זהוב השיבולים לפחד התהום.
לרגע מתנפץ בתוכי משהו, אני שומעת מיתר שפקע,
הלב שועט בדהרה אל התהום,
אני מאבדת שיווי משקל, לרגע באוויר, כמעט צונחת מטה
שרירי הבטן שלי מתקשים, אני צורחת, מנופפת בפראות בידיי, מצליחה להתייצב שוב על קו התפר בין השגעון לשפיות, בין המוות לחיים.
דקה פה דקה שם,
השתקתי את קולות הלב שלי, שלא יסיטו אותי ממסלול, יטו אותי לכיוון מוגדר, יכריעו חיים או מוות.
דם.
שאריות של קווים לבנים וכתומים מסמאים אותי, צלליות שחורות מרצדות למולי, חלקן בשדות, חלקן מתגלגלות בטרסות, עטופות בוץ ורחמים.
אחרי שבע שקיעות אני רואה צללית עולה מין התהום, עפה אל השדה חסר הגבול, תשדורת של אור וכאב נהדפת ממנה, מטלטלת אותי שוב על קו התפר של הקיום.
פה.
הולכת עקב בצד אגודל, נזהרת מלעשות דבר , תנועה שגויה, מעשה פזיז, שיפיל אותי לטירוף השמחה, או טירוף האין.
שם.
אני מדברת אל השממה, קולי נבלע ולא חוזר אלי.
אני שואגת לשמיים
אני רוצה לחיות חיים הכי טובים שאפשר
?