מרפה

אותי
די
די פשוט
פשוט די.
די לדבר איתי על אמא שלי, די לדבר איתי על המשפחה שלי.
די להזכיר כל הזמן שבאמת קשה לי.
די להסכים איתי.
די להוריד עלי דמעות
די להקשיב לבכי שלי
די להקשיב לצרחה שלי
די, די, די.
אני לא רוצה לדבר על אמא שלי.
אני לא רוצה לדבר על המשפחה שלי.
אני לא רוצה לדבר על החברות שלי.
אני לא רוצה לדבר.
לא רוצה פשוט.
תפסיקי לדבר ולהסיק מסקנות ממני.
אני לא רוצה את זה יותר.
פשוט תהיי פה ותקשיבי, אין לי כח יותר לדבר.
בואי נשתוק וזהו.
ושוב אני ארגיש שזה לא עוזר לי.
ושוב יהיה לי שבוע מעייף.
אתמול הגעתי אליך ואמרתי לעצמי בראש שאני אומרת לך שפרשתי.
הקולות שבחוץ, הריחות, העומס, האנשים, פשוט הרגו לי את הצורה.
הגעתי אלייך מתנשפת, רציתי פשוט לא להיות.
לא היה לי כוח לכלום.
כלום.
אמרתי לך שאין לי כוח להיות פה עוד שבוע, שהיום שלי ריק, שהחיים שלי הם חסרי תוכן וחסרי משמעות.
ואבדתי את הרצון להיות בקשר עם אנשים, פשוט מעדיפה לא להתקרב אליהם. ואני נואשת לזה כ"כ…
ואת פשוט אומרת לי שזה אחת החוויות המתסכלות ביותר, והסכמתי איתך, זה החוויה הכי מתסכלת בעולם, להלחם ולהתייאש ולהיות נואשת ולוותר. שאף אדם בעולם לא מצליח לעזור לי, להיות מדויק אלי, אף אדם לא מצליח להחזיק אותי
אמרת לי שאולי יעזור לי משהו ממשי מהרבי, להשען על זה השבוע.
וכעסתי עלייך, אמרתי לך בקול זועם, לא.
ושאלת למה.
ומילמלתי משהו.
ועכשיו אני מבינה שאני כועסת עליו ועל הקב"ה נורא.
שיש מתים כ"כ הרבה, ורק היום צעירה ניפטרה עם התינוק שלה…
שכל האנשים שראיתי באוטובוס היום היו עצובים.
שיש אנשים שקשה להם ככה.
שחילקתי היום שוקולד לדיירת רחוב ועוד אחד התנפל גם, רצה, היה רעב, זה מטלטל.
שאח שלי עובר בדיקות עכשיו
מה זה?
מה זה העולם הזה?
אני פשוט כועסת
זה מה שזה.

די אין לי כוח לחכות עוד שבוע
די אין לי כוח לחכות עוד שבוע