מעשה באישה, בקיגל ובבעלה

סיפור על קיגל תמים
מעשה באישה,
שלקראת השבת שלאחר החתונה,
רצתה קצת לשמח את בעלה,
ולהכין לו קיגל תפו"א (או אולי אטריות?).
הלכה האישה,
לספר המתכונים (או בימינו, למרשתת, אינטרנט בלע"ז),
וחיפשה מתכון משובח לקיגל תפו"א (או אטריות?),
מצאה מתכון שנראה לה משובח,
ובהגיע יום שישי, הכינה את הקיגל.
הנה הגיעה סעודת השבת ,
והאישה הגישה לבעלה את הקיגל.
טעם הבעל, ואמר:
"נחמד, אבל לא כמו של אמא שלי". (ובכל זאת גמר את כל הקיגל.. אחח גברים גברים?)..
טוב, לקראת השבת הבאה,
הלכה האישה,
והתקשרה לחמותה,
וביקשה ממנה את מתכונה.
החמות, בחביבות מעושה,
אמרה:
"בטח, ברור כלתי היקרה!"
והקריאה לה את המתכון (או בימינו, שלחה צילום לאפליקציה שמתכתבים בה, ווצאפ בלע"ז).
ובהגיע יום שישי, הכינה האישה את הקיגל של חמותה,
לא החסירה דבר מהמצרכים.
הנה הגיעה סעודת השבת,
והאישה הגישה לבעלה את הקיגל.
טעם הבעל ואמר:
"טעים מאוד, אך עדיין לא בדיוק כמו הקיגל של אמא שלי". (ושוב גמר את כל הקיגל! אין לו בושה לבעל הזה?)
טוב, כאן האישה ממש התעצבנה!
כבר לא היה לה כוח,
ובשישי הבא,
זרקה את המצרכים לתבנית,
הכניסה לתנור,
והלכה לישון שנ"צ של שישי.
פתאום, התעוררה בבהלה לריח שרוף,
ומיהרה לכבות את התנור,
ולצערה, גילתה שהקיגל נשרף?
טוב אין מה לעשות, שבת כבר נכנסת..
ובסעודת השבת,
הגישה האישה בבושה את הקיגל השרוף לבעלה.
טעם הבעל ואמר:
"אווו, זה בדיוק כמו הקיגל של אמא שלי!!!"