מודעות

צריך הרבה סייעתא דשמיא והארות אלוקיות כדי לעלות על משהו שנראה כל כך תמים לכאורה.

והתחלתי לחשוב למה זה קורה. מה גורם לכן, במין עקשנות מסויימת, לעבור על הקווים בכל הכוח. לא כי המטרה שלי היא לחסום אתכן בברוטליות, אלא כי זה היה ממש מעניין: תנסו לחשוב שניה – מה גורם לילדה לעבור על התקנון. לא להקשיב לאבא ואמא. אלה דברים שבגיל ההתבגרות אנחנו נתקלות בהם יום יום, ולא תמיד מצליחות להסביר לעצמנו את הדווקאיות הזאת.

אז בצורה מאוד מאוד כללית: האדם נבנה באמצעות מערכת של גבולות. למערכת הזו יש שני מרכיבים: גבול פנימי וגבול חיצוני.

גבול חיצוני מתאים לגילאי 1-12 (בערך). זה כשאמא אומרת לישון בשעה שמונה ולאכול ליד השולחן ולא לשחק בפלאפון יותר מ10 דקות ביום וללכת לבית הספר ולעשות שיעורי בית ולצחצח שיניים. אף אחד לא בחר או רצה בגבולות האלה. הם פשוט היו שם. וכילדים קטנים לא התנגדנו – בגלל שזה היה השלב הנכון בשבילנו. היינו זקוקים לגבולות החיצוניים.

גבול פנימי שייך לגילאי 20+. גבול פנימי הוא גבול שאנחנו, ברצוננו ובבחירתנו החופשית, מציבים לעצמנו. כמו מטרות ויעדים לחיים. כמו כללים לשליטה בפלאפון. כמו לוחות זמנים לעמידה במטלות. כמו "אני לא גולשת במכשיר לא חסום" ו"אני אף פעם לא מאחרת לשיעור". מי קבע?! אני קבעתי. לעצמי. זה גבול פנימי.

מה קורה בין גיל 12 ל20? אוהו, כאן זה מעניין:)

כי הגבולות הפנימיים עסוקים בלבנות את עצמם. הם עדיין לא קיימים, ולכן אנחנו לאט לאט מייצרות אותם. כחלק מהתהליך הזה, אנחנו צריכות לבדוק, להזיז, לפרק, לשבור ולבעוט בגבולות החיצוניים. למה? כי אלה הגבולות שהכרנו.

אם אנחנו רוצות לבנות מערכת חזקה של גבולות פנימיים אנחנו צריכות להבין – קודם כל – מה זה בכלל גבול. והגבולות החיצוניים הם אובייקטים מושלמים לכך. באמצעותם אנחנו מבינות מה זה גבול ועד כמה הוא יציב. בזכות הבדיקה שלנו אנחנו מצליחות לבנות גבולות פנימיים חזקים.

אני חושבת שההצפה של הגבולות החיצוניים בסינון התגובות באתר (בניוזלטר וכפוסט) הביאה אתכן להכרה שלא היתה קודם. פתאום כאילו הצבנו מראה מולכן ואמרנו "הנה הגבולות החיצוניים. אותם אתן צריכות לבדוק ולנסות". ואתן פשוט נעניתן לאתגר. כי אתן ילדות בריאות שהשלב ההתפתחותי שלכן הוא לבנות גבולות פנימיים דרך המאבק והמגע בגבול החיצוני.

ככה פשוט.

ההסבר הזה נשלף מתת המודע כי בדרך כלל אנחנו לא נחשוב "אני עכשיו מערימה על האתר וכותבת את המייל שלי בצורה מתוחכמת כדי לבדוק אם הגבול של הסינון באמת חזק וככה לבנות לעצמי גבולות פנימיים". אנחנו בדרך כלל נתרץ את ההתנהגות הזאת בהמון דברים שבעצם לא ממש קשורים.

זו הסיבה הראשונה שכתבתי את כל הטקסט הזה. כי אני מאמינה שלהיות במודעות זה חשוב. אני לא אומרת לכן להפסיק לעשות את זה – אני כן אומרת לכן לחשוב מעבר, לחשוב לעומק. זה מעניין ומלמד.

הסיבה השניה היא עוד סוג של מודעות, אבל קצת שונה.
רוב האנשים, מבוגרים וילדים כאחד, לא מודעים לכוח ולעוצמה שיש באינטרנט. באופן כללי הכוח הזה מורכב משלושה פרמטרים די מפחידים, אבל אני אדבר על אחד מהם: נצחיות.

ברגע ששחררת את המייל שלך לאוויר העולם, אין לך יותר שליטה עליו. כל אחד יכול להכנס לאתר, להעתיק את הכתובת ולהתחיל לשלוח לך הודעות.
המישהו הזה יכול להיות שותפה שאת ממש רוצה להכיר. זה יכול להיות ילדה חמודה מקצה העולם. זה יכול להיות גבר שאמור להיות בכלא. זה יכול להיות יותר גרוע מזה.

המטרה היחידה שעומדת מול העיניים שלי כשאני מוחקת תגובות כאלה – היא השמירה עליכן. אני לא יכולה להלחם בכן. אני לא יכולה להבין את כל הרמזים שאתן שולחות אחת לשניה. אני לא תמיד מצליחה לעלות על כתובות המייל שאתן מכניסות בערמה. ואני גם לא מנסה: מראש אני יודעת שאין לי סיכוי. אתן הרבה יותר חכמות ממני, וככל שנגביל אתכן יותר כך תהינה גם יותר יצירתיות.

אני לא יכולה (ולא רשאית) להגיד לכן להפסיק. אני יכולה רק לנסות להראות לכן תמונה רחבה יותר. כדי שתהיה לכן המודעות.