לימוד משותף לכבוד י"א ניסן
צהריים טובים לכל העסוקות שמקדישות כעת זמן להתקשרות!
אנחנו בביאור אות ו' של מאמר "ביום עשתי עשר יום", והמשל היום הוא מסוג המשלים שאני אוהבת ממש.
נוגע בשכל, ברגש, בהבדלים ביניהם. חיבור מהעצם…
טיפה מופשט אבל לוקח אותנו לעולמות אחרים ונותן את הרגשת העונג הרוחנית של לימוד חסידות לעומק. משהו לנשמה.
משל רביעי: מאמצים ילדה אבודה…
דבורי היתה הראשונה מביניהן ששמה לב לילדה המשוטטת, בעלת המבט האובד.
היה זה אחר צהריים מוזהב על הטיילת. הן היו רביעיית בחורות במצב רוח קליל ורוגע נשענות על גדר אבנים ומתלקקות.
זו עם המגנום, זו עם הטילון, ההיא עם הקרחון. עניין של טעם.
העיניים צופיות היישר אל גלי הים המתנפצים, נושאים בקצפם זהרורי שמש מרהיבים. והשיער מתבדר עם הבריזה, נידבק לשלגון, מדביק את הלחיים במתוק המתוק הזה. לא נורא, יחפפו בלילה שוב. אין כמו הים והכל שווה.
ואז נכנסה לפריים ילדונת.
דבורי בחנה אותה לפרטיה. סרפן קורדרוי בצבעים פסטליים, גרביים מפוספסות וסנדלים חדשות לגמרי. ערימת תלתלים מחולקת בשביל לשתי קוקיות מזדקרות. מתוקה שכזו.
בת כמה היא? חישבה מהר, לא פחות משנתיים וחצי. אולי שלוש וחצי.
אצבע בפה, מבט משוטט. אף אדם מבוגר מסביב. "היא הלכה לאיבוד!" פתאום זה הבריק לה.
-"מי?" ודבורי נזכרה שיש כאן שותפות לחוויה.
-"תסתכלו על הבובה הזו" הצביעה אל הילדונת-תינוקת החמודה, ופתאום כולן שמו לב. ולכולן היה מה לומר.
-"מסכנה, היא אפילו לא יודעת לאן ללכת"
-"מסכנים ההורים, בטח מחפשים אותה"
-"מי אמר שהיא באה עם ההורים? אולי עם האחים או הדודים?"
-"נו, מה זה משנה באמת. צריך להחזיר אותה"
-"למי נחזיר? לדעתי עדיף להישאר כאן ולהשגיח עליה עד שיבוא מישהו"
ובתוך כל המלל הזה ריקי היתה חייבת להוסיף קצת מלח ופלפל. וכך נשמעה ההצעה המחוייכת שלה: "ואם אף אחד לא יבוא אני מוכנה לאמץ אותה".
פרץ צחוק מתגלגל הופיע בסיום המשפט. "למה אתן ככה? באמת, למה לא? מי לא ירצה ילדה מתוקה כזו?" אתגרה ריקי את כולן.
"את יודעת מה, אפשר למצוא סיבות למה לרצות או לא לרצות אותה, אבל בואי תתחילי את" הזמינה נחמי ברוחב לב. "למה שתאמצי לך פתאום ילדה בת שלוש?".
"אני רואה כאן ילדה" נענתה ריקי "היא לא יכולה להסתדר לבד, היא קטנה מידי. אין מישהו מבוגר שישגיח עליה ובהשגחה פרטית אני רואה אותה. יש לי אחים קטנים ואני יודעת להסתדר עם ילדים ומסוגלת לעשות את זה. אז למה לא?".
נחמי סובבה פרצוף תוהה "בואי שהפתעת אותי לגמרי. כל סיבות שלך שכליות לגמרי. מי מאמץ ילד מסיבה שכלית?".
-"מה פירוש, את רוצה לאמץ ילד בלי שיקול דעת?"
-"סליחה, שיקול דעת זה לא תמיד שכלי"
-"טוב תסבירי כבר"
"אז ככה" שילבה נחמי זרועות "הילדה הזו ממש מוצאת חן בעיני, קל לי לחבב אותה, היא נראית לי נוחה ולא אחת שעושה בעיות. ואחרי כל זה אני יכולה להוסיף גם את הסיבות שלך ריקי, אבל לא רק אותן. הבנת?".
דבורי שעד כה האזינה לחברות הציגה כעת עמדה שונה לחלוטין: "אתן מקסימות חברותיי, אבל אני לא הייתי מאמצת אותה. היא חמודה ונחמדה ובודדה, אבל אין לי אחים קטנים ולא שום נסיון בטיפול בילדים. אז אני מוותרת" סיימה בחיוך משועשע.
את השיחה המלבלבת קטעה פתאום מירי בתנועה יד חדה "תקשיבו קטע, אני יודעת מי זו!"
-"באמת??? אז מה את שותקת?" הן הופתעו מאוד
-"כי היא היתה מוכרת לי ולקח לי זמן לזהות. זו אחיינית של גיסתי בסי. מכירות אותה? ראיתי את הילדה הזו בחתונה של אחות של בסי לפני שבועיים. חייבים להחזיר אותה ומהר! בטח מישהו מהמשפחה פה"
את המילים האחרונות היא אמרה תוך כדי ריצה לכיוון הילדה ושליפת הפלאפון מהכיס. קודם כל החלה לשוחח עם מוסי החמודונת. מוסי לא כל כך זכרה אותה. אבל מירי נטעה בה ביטחון כשלחצה על מקשי הפלאפון ואמרה לה "אני מכירה את אמא שלך, תיכף נמצא אותה".
שיחת טלפון אחת לגיסה בסי, וממנה לאמא של מוסי, עידכון לגבי המקום, ותוך שתי דקות רצה מאי-שם אישה צעירה נרגשת "מוסי!!! איך נבהלנו כשלא ראינו אותך! מזל שמירי זיהתה אותך, תודה מירי, מוסי תגידי תודה למירי!"
ככה הכל במשפט אחד. מבולבל ונרגש. וחיבוק אחד גדול לילדה קטנה וביישנית.
ורק אחרי שהתרחקו העיזה ריקי לומר "טוב, אז נדחה את האימוץ להזדמנות אחרת…"
—
הנמשל: חיבור שכלי, חיבור רגשי, חיבור בעצם
לפי מה אנחנו בוחרים בחיים? לפי שיקולים.
השיקולים שלנו יכולים להיות שכליים לגמרי, רגשיים לגמרי, או מעורבבים.
המשל יכול לעזור לנו להמחיש את הסוגים. נלך לפי שמות הבנות:
ריקי הציעה שיקולים שכליים לחלוטין למה לאמץ את מוסי. השכל שוקל את טובת העניין נטו. יש פה ילדה שצריך לעזור לה. אני מסוגלת לעשות את זה. אז למה לא?
מצד שני, שכל לא יכול להיות באמת ניטרלי. כי אנחנו בני אדם וצורת ההבנה שלנו שונה לפי הטבעים שלנו.
ההוכחה לזה תהיה דבורי שהבינה בשכל מצויין כל מה שריקי אמרה אבל היתה לה מניעה פשוטה לקבל את רעיון האימוץ. היא לא מחוברת (בשלב זה של החיים) לילדים.
מה זה מלמד אותנו? שכדי שנבחר משהו בצורה שכלית, עדיין צריך להיות לדבר איזשהו חיבור רגשי איתנו. כי אם תהיה לנו איזושהי התנגדות בנפש לרעיון, זה לא משנה כמה נבין את מעלותיו בשכל, עדיין זה לא ישכנע אותנו לבחור בדבר.
בפעם הבאה שאת מתווכחת עם מישהי, שימי לב. יכול להיות שהיא מתנגדת מתוך איזושהי התנגדות אישית שהיא אפילו לא שמה לב אליה. ויש לה הסברים שכליים למכביר. אבל חוסר ההסכמה שלה לדברייך יכול להיות ממקום של חוסר חיבור אישי בלי כל קשר לסיבות השכליות שהיא מציגה. וכן להיפך. יכול להיות שהיא תסכים איתך ולא באמת בגלל ששכנעת אותה שכלית, אלא כי היא התחברה לרעיון מבחינות אישיות.
ומה עם נחמי? נחמי הלכה על הקו הרגשי לגמרי. ילדה חמודה, נקיה ואסתטית שקל להתחבר אליה, נוחה. המידות והרגש תמיד מורכבות משיקולים שטובים עבורינו. בעוד השכל רואה את מעלות העניין בלי כל קשר אישי אלינו (וכבר אמרנו שאין כמעט דבר כזה בעולם הזה שלא יהיה קשר אישי בכלל בכלל).
נשאר לנו לבחון את החיבור של מירי ושל אמא של מוסי.
טוב, אמא של מוסי זה ברור. היא אמא שלה. היא בוחרת בה בכלל לא ממקום של שכל ולא של רגש. זו פשוט הבת שלה!
אבל גם מירי פעלה בסיפור הזה ממקום של שייכות. היא פשוט זיהתה למי שייכת הילדה ומשם הגיעה המחוייבות להחזיר אותה לאמא שלה.
איך קוראים לבחירה ושיקול ממקום כזה? בחירה בעצם. בעצם הדבר. משום הקשר אליו. זה לא שיקול שכלי וגם לא רגשי אלא מצד העצמות.
– – –
ועכשיו למאמר:
ממה באמת נובעת הבחירה של עם ישראל בקב"ה? האם משום שהם חכמים (קראנו להם נבוניה במשל הראשון) יותר מהגויים? הם עשו שיקול שכלי?
אומר הרבי שמסתבר שהבחירה של עמ"י המכונה פיקח, בעצם לא מגיעה בשורשה ממקום שכלי, אלא ממקום של בחירה בעצם. נשמתם מזהה את הקשר האישי הבלתי ניתן להפרדה עם הקב"ה וזה פועל על שכלם לבחור בו. ובחירה כזו נחשבת בחירה שלמעלה מהשכל. בחירה עצמית.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
14 תגובות
בעצם גם אם בנ"י לא בוחרים במלך, הם עדיין קשורים אליו בכל נימי נפשם, אז איך נוצר מצב כזה של נתק?
בטח שזה בסדר. שאלות זה שלב הכרחי ביכולת להבין.
והשאלה נהדרת.
התשובה היא שהנתק הוא חיצוני בלבד. והוא מתאפשר כי הקב"ה ברא את העולם (מלשון העלם והסתר) בצורה כזו שיש בו אפשרות להגיע לבלבול עד כדי כך שאפשר לכפור בהכל ח"ו ועוד להרגיש צודקים…
ומצד שני אפשר גם לראות בו בכל רגע ורגע השגחה מדהימה ולחוש קשר ממשי עם ה'.
בלבול יכול להביא למעשים שהם הפך רצון ה' ואז מבחינה חיצונית יש נתק. כמו בן שלא מכיר את אביו ולכן לא מתייחס אליו כאבא. כמה עצוב.
זהו מצב של גלות הנפש. ובסופו של דבר כל יהודי יוצא לגאולה.
עצוב מאוד. וכנראה כמה שיסבירו לי את זה כנראה שזה יהיה אותה תשובה, עדיין יהיה לי קשה לקבל אותה.
תודה חני.
אכן. כשכואב צועקים. והכאב שלך על המצב הזה, מורגש.
חנייי
תודה זה מהמם
את מסבירה פצצה
מובן מעניין ויפיפהה
תודה לך מהממת!
מפרק לפרק אני תוהה לעצמי האם להתאכזב שאת העורכת ולא שותפה רגילה וככה היינו מרויחות הרבה פוסטים ממך או לשמוח שיש לנו כזו עורכת מתוקה ומדהימה.
בכל מקרה- תודה!!
יש לך את זה במחמאות יצירתיות!
שמחה להיות בנאלית ולהגיד שוב, תודה.
מדהים כמה המילה הפשוטה הזו מכילה…
תודה אילנית! אין בנאלי. שום דבר לא מובן מאליו.
וואו, חני, זה מדהים!
אני בכלל לא חבדניקית ועד עכשיו לא חשבתי לקרוא את הפוסטים האלה, אבל פתאום התחשק לי לנסות לטעום קצת מהטוב הזה.
אפשר לומר שהסתנוורתי…
החומר מתוק כל כך והכתיבה שלך מנגישה עוד יותר את המושגים המופשטים, פשוט תענוג.
תודה על זה, ותודה בכלל.
איזה כיף שהצטרפת אלינו! מרגש אותי.
את פשוט מקסימה עם התנסחות קולחת ומרתקת. הפכת משהו שעשוי להיתפס בעיניים מסויימות ככבד ומשעמם לפאן אחד גדול.
פשוט מתחשק לי לקרוא כל דבר שאת כותבת, אפילו רשימת מכולת.
ומעל הכל – תודה רבה שאת מקדישה לנו, ולאתר הזה, זמן וכוח; אני אעיז ואדבר בשם כולן, כי זה ראוי להערכה וכל-כך לא מובן מאליו.
תודה, חני.
תודה גדולה!