כשאני עם עצמי

לעצמי, בעצמי.
קולות מהעבר קוראים לי פתאום
מגיעים כגלים שקטים אל חוף נפשי
מלקים את האמת שבניתי לעצמי שנים
נוגעים בה ברכות
מרעידים את נימי נפשה
מרטיבים את לחייה
ומשאירים בזוית העין לחלוחית ונצנוץ ברק חשוד
לא, אני לא בוכה
סתם מישהו חתך כאן בצל, במקרה
המנגינות האלו באו משום מקום
ובלי לרצות הן ממלאות את החלל הריק שכן היה קיים, למרות הכל.
מזכירות לי ימים יפים. יפים מאוד
בהן הייתי תמימה
ונתתי לתמימות הזאת לשטוף אותי כליל
לסחוף אותי עמוק עמוק ללב הים
ומשם לחתור לאט לאט
אל האי השקט והבטוח שלי
המנגינות האלה לימדו אותי לא לברוח מעצמי
לתת לכל המקומות והשלבים בהם הייתי בחיי
להשפיע עלי אז. היום. ותמיד.
לימדו אותי להתרפק על העבר בהשלמה
או יותר נכון בשמחה ובגאווה
לצוף עליו ולכוון לעבר העתיד
לשמור בבור המלא בסיד את כל הטיפות שנפלו לתוכו בלי להחסיר ולו אחת
כי הרי בסוף כל מה שעברתי הפך אותי לאדם שאני היום.
ובסופו של יום כשאסתכל במראה ואגניב חיוך קטן לדבר שאראה מולי אני אגיד לה : אני אוהבת את זה 🙂