פעם זה היה אחרת
אני פשוט לא מצליחה לבכות!
לפני שנתיים ישבתי ומיררתי בבכי על המקדש.
חשבתי על היום, על החור הנורא שנפער לכולנו חשבתי על השואה, על גוש קטיף, על השנאה בעם, על הריחוק מהקב"ה.
הכל כי אין, אין חיבור בין כולם. חיבור טהור אמיתי בלי כוונות נסתרות.
חיבור שיכול להיווצר רק בירושלים בירושלים עם תוכן, בירושלים עם נשמה, בירושלים עם שכינה.
ואין!
אמא שלי ניחמה אותי שהמצב לא כזה גרוע ומאז…אני לא מצליחה להגיע שוב לדמעות האלה, לצער הנוקב.
אני מוציאה דמעה או שתיים ומשננת את כל האמת המרה לא לשכוח אבל בכל זאת, גם היום כשהחורבן הנורא מתדפק על הדלת,
כל הנורות נדלקות, תהיי עצובה דבר נורא קרה! ואני מנסה להתחבר.
ועדיין הלב שלי יבש.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
5 תגובות
אני אגיד לך את האמת.
אל תלחיצי את עצמך!! את לא צריכה לפקוד על עצמך לבכות ובום תבכי… זה לא עובד ככה.
צריך להתחבר לזה באמת, לחשוב מה היה שם (זה שאני בוכה זה לא אומר כלום אני מידי רגישה?) ובסוף זה יגיע.
ואת יודעת מה?? גם אם לא תבכי!! מה יקרה?? בשביל להתחבר לחורבן לא צריך דווקא לבכות!
תחשבי על זה…
פעם היה לי הקונפליקט הזה בקשר ליום הזיכרון ויום השואה. בסוף הבנתי ש… מה שאני מרגישה זה מה שאני מרגישה… וזה לא בושה… אפשר להיות עצוב בלי לבכות… לפעמים הבכי בא באיחור… לפעמים בוכים על משהו אחר וזה בעצם על זה… בקיצור, לא ללחוץ על עצמך. הכל טוב(:
תראי, לא נראה לי שזה נקרא שהלב שלך יבש.. כי נראלי רוב האנשים לא מורידים בכלל דמעות על המקדש, ועצם זה שהצלחת לבכות! על החורבן זו מעלה עצומה!
ועכשיו,כשאת מורידה דמעה או שתיים זה עדיין מעלה, את אפילו מעל הנורמה!
ויש לך זכות שאת באמת מצטערת על זה שאת לא מספיק מצטערת.. כי זה לא מובן מאליו!
תודה על המילים זה ממש ניחם אותי. אולי אני לפעמים אני לוחצת על עצמי מדי…אבל הייתי מאוד רוצה שהרגש יהיה יותר מרכזי בחיים שלי ושהלב ייתחבר למוח בישירות… אולי לזה התכוונתי. אני רוצה להרגיש את העוצמה של ה' בעולם גם בחגים גם בצומות וכשאני לא מצליחה זה מאכזב ממש, כאילו הוא שולח לי סימנים ונותן לי לי חיזוקים להרגיש את מה שצריך ואני לא מצליחה.(אגב הילה לא קוראים לי חרות זה פשוט שם נחמד)
סתם משהו לא קשור,יש לך שם מדהים!!