החיים ממבט של –

בר מים
זה משעמם להיות "נעם אחד". תסכימו איתי שאף פעם לא חשבתם על זה?
זה כי אתם אנוכיים. חושבים רק על עצמכם.
אז נכון, ילדה גינגית שאוהבת קפה, נכון שיש לך מבחן מסכם במתמטיקה מחר. ונכון שזו בעיה שלא הקשבת כל השיעורים. ונכון שאת לא מצליחה לפתור את הטרינום כי את מחזיקה את הדף הפוך. ואת ממש חייבת להישאר ערה עד מאוחר בשביל ללמוד וללמוד וללמוד. ובשביל זה את צריכה קפה. אבל ככה לסיים את כל המים החמים? עכשיו במקום ללכת לנוח אני צריך לעבוד.
ותאמינו לי שהעבודה משעממת. לחמם ולקרר מים כל היום (אפילו בשבת. מי שהמציא את בר המים החדשני והמשוכלל עם מים חמים בשבת שכח שהוא מבטל לי את יום המנוחה השבועי), וזהו.

ככה חשבתי בהתחלה. אבל כשחגגתי לעצמי יום הולדת שבוע התחלתי להשתנות.

להשתנות זה כבר מעניין יותר. הפסקתי להתקפד ולהתלונן, והתחלתי להקשיב לסביבה. והסביבה מעניינת. אוהו כמה שהיא מעניינת.

בני האדם הם מוזרים נורא. דבר ראשון, הם זזים כל הזמן. עומדים, יושבים, הולכים, ממהרים. אני לא מבין אותם, וזה מוזר כי בדרך כלל אני טוב בלהבין רגשות.

הבוקר של בני האדם, כך התרשמתי, יותר קשה מהעבודה שלי. קשה ממש. אפילו סבא רבא שלי, שהיה נין של "נעם איינשטיין", לא היה מצליח לעשות קוקו ביד אחת תוך כדי טיגון חביתה, כפתור כפתורים תוך כדי הכנת מערכת, גרבוב גרביים יחד עם קיפול המצעים וניגוב הרצפה מהקפה שנשפך (מה שאומר, אגב, שצריך לקחת ממני כוס מים נוספת, אל תשכחו לחשוב גם עלי!)

אחר כך יש כמה שעות של שקט. אני אוהב את השעות האלו. זה הזמן שלי לכתוב שירים, לשיר שירים, הא – ולחמם מים.

בתור נעם אחד, אני חושב שאני אחלה אורגניזם (והי, אל תגידו לי שאני לא אורגניזם, זה פשוט כי אין לכם מושג כמה אני נושם, גדל, זז, מתרבה, ובעיקר – מחליף חומרים). כל פעם שהאבא, זה ההוא עם המשקפיים שכל הזמן זולגות לקצה האף, חוזר מהעבודה (הוא עובד בגן ילדים, גנן או משהו), הוא שותה כוס גדולה של תה. תה נענע טבעי, ללא סוכרים, בתוספת ויטמינים, ללא חומצות עיכול ועם תוספים תזונתיים (עם כל התוספים האלו אני חושב שזה ממש שקר לכתוב על הקופסא שזה נענע טבעי. אני חושב שהאבא פשוט לא קרא את ה"מידע לצרכן" שכתוב על הקופסא באותיות קידוש לבנה).

אחר כך הוא יושב על השולחן בסלון, זה החדר הגדול שתמיד הכי מבולגן, עם ספר כזה גדול גדול, שאני חושב שקוראים לו "גרמא". ואז הוא מנגן לעצמו ומפזם לו בקול, ואני מצטער שאין לי זוג ידיים בשביל לסתום את האוזניים שלי. תוף העור שלהן רגיש לזיופים. פעם רציתי להציע לו אחד מהלחנים שלי החדשים, אבל כמובן, אני נעם אחד, אני לא יכול לדבר עם בני אדם.

בדרך כלל, רגע לפני שהמצב הופך לבלתי נסבל, מגיעים שני ילדים קטנים (פלוס חור במכנס. פלוס "אבא הוא הרביץ לי". ועוד אחד שאיבד את הילקוט. ועוד שתיים. פחות שלוש). ואז האבא, כן, עם המשקפיים הנוזלות, נכנס למטבח, וזה נחמד כי עכשיו אני גם רואה אותו ולא רק שומע. הוא מחמם לילדים אוכל, שזה עוד דבר מוזר של בני אדם. כל היום הם אוכלים. תאמינו לי.

שלושים אחוז מהיום הפה שלהם לועס. ותמיד אני שומע את האמא ואת הזאת הגינגית שכל היום לומדת לחשבון, מתלוננות ואומרות שהם אוכלות יותר מידי. הם בטח חושבות שזו ממש חוכמה לחשוב שהם אוכלות יותר מידי ואז להמשיך לאכול. אני חושב שזו ממש טיפשות. וסבא רבא שלי הוא נין של נעם אינשטיין, אז אני חכם, ואני יודע.

האבא תמיד מביא לילדים את המזלגות של שבת והאמא תמיד כועסת עליו בגלל זה. זה קטע שאני מעדיף להעמיד פנים שאני יושן או משהו, למרות שהם גם ככה אף פעם לא מסתכלים עלי.

אחרי ששתי הילדים הקטנים האלו אוכלים, הם משחקים בלגו. שזה כמובן – משעמם. הם אפילו רבים על אותו חלק בלגו שהם רבו עליו אתמול, שלשום, ושבוע שעבר.

אחר כך מגיעים עוד כמה ילדים ביחד עם האמא. הם מלאנטלפים ילדים, המשפחה הזאת (נכון ש'מלאנטלפים' זו מילה חמודה?).

ושוב, בשגרתיות קבועה: אוכל, מקלחות, משחקים, משחקים, לאסוף משחקים, להלביש פיז'מות, אל תמשוך לה בקוקו, אל תקחי לו את הכיפה, כיבוי אורות, מחר בבוקר תקבלו טופי אם תקומו יפה.
וחושך.
בחושך רואים את האורות הכחולים שלי ממש יפה, אגב. אני חושב שאם כולם הולכים לישון מגיע גם לי מנוחה. אז אני עוצם עיניים, ונרדם לי.

מישהו לוחץ לי על הכפתור. אני מתעורר בבהלה. הא, זה האבא. הוא רוצה תה. חושך בבית. המים נשפכים ממני לכוס הגדולה שהאבא מחזיק. מה הוא חושב לעצמו שהוא עושה בשתיים ועשר דקות ושמונה שניות בלילה?!
הוא מתיישב ליד השולחן עם פנקס כזה שקוראים לו פנקס חשבונות. כנראה היו לו נדודי שינה אז הוא החליט לעשות משהו מועיל בזמן הזה. הפנים שלו מתכרכמות (זו גם מילה שאני אוהב), ואני קצת מרחם עליו.
קשה להיות בן אדם.

***

יום הולדת שבועיים. שבועיים שלמים שאני בבית של המשפחה הזאת. והספקתי לשנות עוד כמה דעות.
פעם חשבתי שהחיים שלהם, של בני האדם, משעממים. ריחמתי עליהם.
היום אני חושב שהחיים שלי משעממים. ואני מרחם על עצמי.
אני אסביר לכם למה. זה כי ביום הולדת של הילד עם החורים במכנסיים כולם חייכו יפה, וזה היה גיוון מרענן. כשהילדה הגדולה חזרה לבית עם מבחן ביד היא רצה לאמא שלה באושר וממש התרגשה. וכשהאבא קנה מכונית חדשה למשפחה, אפילו התינוק צחק משמחה.
כשהאמא עלתה על המשקל (זה המכשיר הזה שתמיד גורם לאנשים להיות עצובים) היא דווקא התמלאה נחת, מעצמה. וכשהילדה הבינונית-קטנה ויתרה לאח הבינוני על הלגו, אמא שלהם חילקה לה סוכרייה ואמרה שהיא עשתה מעשה טוב שמקרב את הגאולה.
אני גם רוצה סוכרייה. ובמיוחד אני רוצה לעשות מעשה טוב שיקרב את הגאולה.
אבל אני נעם אחד, וזהו.
כיף להיות בן אדם.