אל תענו לי

זה שאלה רטורית
סתם רוצה לדעת..
למה לביקורת אנחנו מאמינים מיד ומחמאות נשמעות מזויפות?
למה אנחנו מיד זורקים את האחריות והאשם על מישהו אחר שלא בהכרח זה קשור אליו?
למה את הדברים הקשים בחיים אנחנו מוצאים בשניות ואת הדברים הטובים אנחנו מתאמצים למצוא למרות שהם יותר הרבה?
למה המעלות בחיים נראים להם מובנים מאליהם והקשיים לא?
למה לכעוס על עצמי זה הכי סבבה והגיוני שיש ולסלוח ולהחמיא אחר כך זה דורש מאמץ?
למה הירידה היא קלה ומהירה וכדי לעלות למקום שהייתי בו צריך הרבה מאמץ וכאב?
למה לפני כל טעות שעושים אין מישהו או משהו שיגיע לעצור אותנו ולספר מה ההשלכות שיהיו?
למה הייתי חייבת לנסות הכל הכל כדי להבין שזה טעות בשבילי ורק הורס?
למה לשמוח ולהחמיא לאחר זה יותר קשה מלנחם אותו ולהיות איתו כשקשה?
אם מילים הן בסך הכל.. מילים- למה ההשפעה שלהן היא הרבה יותר ממילים?
למה הזיכרונות הקשים עדיין מכאיבים למרות שאני יודעת שזה היה רק לטובתי?
למה כדי לגדול צריך להרגיש קטנים?
ולמה דווקא בתקופות הכי קשות בחיים שלנו אנחנו פשוט לבד??
לא, אל תענו לי. בפנים אני יודעת את התשובות.