אור באפלה

זה לא הסיפור הראשון שאני כותבת, אבל זו הפעם הראשונה שאני מפרסמת באתר. קריאה מהנה:)
הגרון שלי יבש, ואתמול היה רק אוכל מבושל, אז נשארתי רעבה. ידעתי שזה יקרה אחרי "חטא חמור" שכזה.
שוב היא נכנסה אלי, שוב. למה עוד פעם? אין לי כוח לשמוע ממנה ולו מילה אחת.
אני רוצה לצעוק, להתלונן, להתעצבן, להגיד שנמאס לי לשמוע עוד על השטויות שלה, ושאני רוצה שהיא תעזוב אותי לנפשי, כי המאמצים שלה לא יעבדו, אבל אין לי חשק מיוחד "לזכות" בעוד כמה ימי צום.

מאז שהגעתי אל המנזר האיום הזה, לפני חודשיים, שבוע ושלושה ימים, לא מצאתי שקט אפילו ליום אחד. הנזירות התלהבו על האפשרות "להציל" את נשמתי "התועה", והן לא חדלות ממאמציהן לשאוב את נשמתי אל תוך הטומאה שלהן.
רק לפני שלושה חודשים הייתי עם אבא ואימא, ועם חיימקה ויוסל' הקטנים, אבל אחרי שהמוות הגדול הגיע גם לטירה, והם ניספו במגפה הנוראה, שעד עכשיו רק שמענו עליה.

לפני כמה חודשים הגיעו לחופי צרפת אניות עמוסות בחולים. אז כבר שמענו על כך שהמגפה כבר התפשטה באביניון ובפריס, אבל זה נשמע רחוק כל כך.
אחרי שאבא ויוסל' נפטרו, ישבתי ליד מיטתה של אימא. היא נראתה כל כך מוזר. עורה כמו נצמד לעצמותיה, ופניה מלאו בחברבורות שחורות. הי לי קשה לראות אותה במצב כזה, שממנו אין איך לצאת.
היא קראה לי להתיישב על מיטתה, הושיטה לי את כף ידה, שכעת הייתה צנומה כל כך, וליטפה את שערותי.
"יהודית" היא פנתה אלי, וקולה חלוש כזה, צרוד, "את יודעת כי סופי קרב. הבטיחי לי כי תעשי ככל יכולתך כדי לשמור על עצמך ועל חיים."
"אשתדל" לחשתי. האם אימא לא סומכת עלי שאשמור עליו כראוי? תמיד שמרתי על הקטנים בזמן שהיא יצאה לשוק. וכשחזרה תמיד שיבחה אותי על האחריות שגיליתי. האם נפגם זיכרונה?
"לא נפגם זכרוני חלילה. זוכרת אני את מעשיך, אך דבר אחר מבקשת אני" אימא אמרה, וקולה רטט ,"שמרי על עצמך ועליו מידיהם של שכנינו הנוצרים."
"אני מבטיחה לך אימא, אעשה ככל יכולתי"
אימא חיבקה אותי ובכתה. מעולם לא ראיתי אותה מזילה דמעה. גם את חיימקה היא ליטפה בתלתליו הקטנים, והוא הסתכל עליה במבט תמים, כמו שרק ילד טהור כזה יכול לעשות.

אחרי יומיים שוב הגיעו לביתנו החברא קדישא.
כששמע הדוכס על האסון, שלח את חייליו להביאנו אל טירתו הגדולה.
מעולם לא הייתי בה, ורק מסיפוריו של אבא שמעתי על גודלה העצום ועל פארה, אך אז, כבר לא רציתי ללכת עם שליחי הדוכס. את דבריה של אימא היה עלי לקיים.

אני חושבת שאת זעקותיי שמעו בכל הכפר. ניסיתי לגרור את רגלי על הקרקע, אך הם הרימו אותי בידיהם החסונות והטיחו אותי ברצפת העגלה.
כשהצלחתי להזדקף מעט חיפשתי בעיניי את חיימקה הקטן שלי, וראיתיו יושב מצונף בפינתו ופניו אומרים פחד ובהלה. כנראה שגם הוא הבין את המתרחש.
את חיימקה לקחו מיד כשנכנסנו לטירה, ואותי השאירו במרתף, בתוך חדר קטן ונעול.
נשארתי נתונה לחסדי האדון. כשהעלו אותי אל חדר ההסבה של הדוכס ראיתי את הכומר הראשי של האחוזה עומד בפתח. מאז ומתמיד הסית את הדוכס נגדנו, אך כעת הוא חייך אלי בחיוך רחב.
"איפה חיימקה?" שאלתי, אך הדוכס רק חייך ואמר הודיע בפני: "אין לך מה לעשות כאן, בטירה שלי. לאחר שהתייעצתי עם האב הקדוש הוא המליץ לי לשלוח אותך אל מנזר קלרבו, שם יעזרו לך להשתלב בחברה הצרפתית הנאורה"
"לא, בבקשה! אעשה כל תפקיד שתרצה להטיל עלי, רק השאר אותי כאן!"

"הסי!" צעק הכומר. אין לנו זמן לשמוע את פטפוטי הסרק שלך, המרכבה כבר מחכה בחצר"
רק לאחר שנסגרו שערי המנזר הבנתי את המציאות הנוראה.
גם כאן קיבלו אותי בחיוכים מזויפים, וכשלא הסכמתי לנשק את כפות ידיה של אם המנזר נמחקו החיוכים ופרצופן האמיתי, האכזרי כל כך, נגלה.
ומאז שירקתי על הצלב בכנסיה, אני כלואה בצינוק החנוק הזה, ושומעת כל היום את נאומיה של הנזירה מרגרט כל היום
נמאס לי! מתי כבר אוכל לצאת מכאן? הלוואי וזה רק חלום, חלום בלהות…
אז זהו, כרגע. מקווה שנהניתן ואשמח לראות תגובות.