אדון הסליחות

אדון וסליחה לו

שעת לילה מאוחרת.
צינה של חודש אלול נושפת בעורפה של השנה.

ובדיוק בשעה בה היום מחליף קידומת,
ומרבית האנושות כבר ספונים במיטותיהם,
מתרחש הפלא….
בתחילה, טיפין טיפין.
טפיפות רגליים מהוססות.
קלח דק של אנשים זורם, נוהר אל בית הכנסת.
הסידורים נפתחים בחרדת קודש,
החזן מכחכח בגרונו.
סליחות.

והנה, את המפתן כעת צובאים ערב רב של אנשים.
ההוא, בג'ינס וטישרט, כובע קסקט כמו הונח בחפזה לראשו.
וההיא, עוטה על כתפיה שאל לבן, כנגד הצינה והפריצות.
אט אט מצטרפת גם נעימתם של אוחזי סידור "כוונת הלב".
את מקומם עד מהרה יתפסו לצידם מתפללי "עבודת השם" ו"תפילה ברורה".
הסימפוניה מושלמת. אחדות במלוא תפארתה.
"עננו, אלוקי אברהם, עננו".

הלב מתרונן,
בבת אחת נעשה נקי וזך.
נפדה מכל עוונותיו.
השיל מעצמו שכבות של זוהמה,
של חטאי עבר שזה עתה נתכפרו.
הנהרה ניכרת בעוצמה בפניהם של הנוכחים.
כל הללו שטרחו, שנהרו עד הנה..
מבקשים כולם את קרבתו של מלך מלכי המלכים.
את סליחתו.

"אדון הסליחות"
כי אדון אתה לנו, ואנחנו… חטאנו לפניך.
ובזה המעמד, מתגבשת ועולה זעקה פנימית נוקבת.
משותפת היא לכל הנוכחים.

גלוחי שיער ופרועי שיער,
לבני הזקן וגלויי הראש,
חובשות הפאה ועוטות השביס,
כולנו כאחד:
"רחם נא  עלינו"