תעצרי רגע

סתם רציתי לשתף
כל היום אנחנו ממהרים.
רצים מפה לשם. לא שמים לב לשעון שרץ במהירות הזויה. לא תמיד זוכרים לעצור שנייה, לקחת רגע של נשימה. לבקש שהכל ימשיך להתנהל על מיי מנוחות.

כמה טוב שיש את הלילה. אז יש לנו הזדמנות לחשוב על כל מה שעברנו באותו יום. להודות על ההווה ולבקש על העתיד. לקחת החלטות לרצות להיות יותר טובים. להשתפר . הנה אנחנו מתחילים לדמיין איך מחר אנחנו נקום והיום יראה אחרת. איך נחייך לכולם. נתפלל בכוונה, נתחשב יותר, נכעס פחות.

אבל אז שוב מגיע הבוקר . ואנחנו לא מבינים " האם אני אותו אדם מאתמול בלילה?". " איך הגעתי למחשבות כאלה?". ואז הכל ממשיך כאילו לילה לפני בכלל לא היה.

אבל יש יום אחד בשנה שיש לנו אפשרות לעצור באמת. להתאחד עם הקב"ה. לסובב את עצמינו בקדושה, בטהרה. להודות באמת על הכל. להמליך את מלך מלכי המלכים. פעם אחת בשנה יש לנו אפשרות להתנתק מכל החול ולהתעטף רק בקודש.

ואז זה כבר תלוי בנו. אם יום אחרי אנחנו נמשיך כרגיל או שניתן לעצמינו לקחת את הקודש גם לחיי היום יום?
בחירה שלנו….