רק תחכו.

אליגוריה
היא רק ילדה קטנה. תמיד היא ידעה את זה, אבל עכשיו יותר מתמיד. וזה מרגיז. לא מספיק שהיא
לבד, רחוקה, ונטע זר בכפר, אז היא גם ילדה קטנה. קטנה מאד. קטנה כל כך עד שאפילו החליל לא מצליח לעזור לה בכאלה שעות. שהיא שוכחת הכל, ורק רוצה לחזור הביתה.

אבל אי אפשר. סבתא כבר מזמן חזרה, והשאירה אותה פה – לבד. וזה לא הוגן. בכלל. אבל מה לעשות, הכפר דורש את שלו והיא תמיד בסוף קמה וחוזרת לכולם, אבל עדיין היא מרגישה קטנה.
לא שזה כל כך נורא להיות קטנה, חלשה ובלתי מזיקה ,ככה אף אחד לא מסתכל עליה ולא חושד בה שהיא מהמחכים, וזה דווקא טוב.

סבתא הזהירה אותה לפני שהלכה, שלמחכים לא היה סוף טוב, והאנשים בכפר לא אוהבים אותם. אז היא ילדה, ואפילו, היא מחכה. וכל הכפר לא יודע. הם חושבים שהיא שרי (בסגול, כן?) המלוכלכת והמשונה, שכל היום שרה ומנגנת לכבשים שלה שירים מוזרים.

רק הילדות הממש אמיצות מתקרבות אליה לפעמים. כל השאר שומרות ממנה על מרחק בטוח. וזה לא שהיא עשתה להן אי פעם משהו רע – זה רק שהיא כל כך אחרת, וזה תמיד מרתיע…

האמת, לא חסרה לה חברה. הכבשים שלה מספיקות לה די והותר. והילדות בכפר רעשניות מדי. אבל לפעמים, בשעות החשוכות, היא מרגישה שכבר אולי באמת אין למה לחכות. ואולי היא כבר המחכה היחידה בכל הכפרים – אז בשביל מה? בשביל סבתא שהלכה ולא תשוב? בשביל הכבשים הפתיות שלה?

היא יודעת שאסור לחשוב מחשבות כאלו, אבל היא קטנה. וילדות קטנות לא יכולות לא להבין כלום
וגם לא לחשוב מחשבות. אולי כשהיא תגדל היא כבר לא תחשוב כל כך הרבה. אולי היא כבר לא תחשוב בכלל. אולי.
 

עשר שנים אחרי.
אוף. אני שונאת ללכת מאחורי הבתים. תמיד יש שם אנשים מעצבנים ורעש. "טה טה טה! נערה אומללה. מסתובבת בכפר כאילו אין לה משהו אחר לעשות כל היום. לא אוכלת בקושי, לא מדברת עם אף אחד. יצור קטן ואמלל."

-" אומללה? אוי כמה שאת תמימה. אני בטוחה, ואמרתי את זה בוועדות כבר כמה פעמים, שהיא מחכה. וכולכם, כל הכפר המטופש הזה, תמשיכו לעצום ריסים ארוכים ולחשוב שהכל טוב! וכשהילדים שלכם יתחברו למחכים, אל תבואו אלי, כי אני הזהרתי…."

טוב, זאת שוב ליס. הנס שלי שכולם שונאים אותה בכפר, כי היא טרחנית ולכלכנית. לכן אף אחד לא מקשיב לה גם הפעם. אבל אסור לי לשחק. אם יום אחד יאמינו לה – זה יהיה הסוף שלי. המפגשים הנדירים עם המחכות האחרות הבהירו לי את זה טוב מידי. אבל היו גם דברים חיוביים יותר במפגשים האלו. הידיעה שיש עוד מחכות כמוני, שאני לא לבד במלחמה הזאת, שבאמת יש למה לחכות – נותן לי את הכוח להמשיך. גם ולמרות ליס המעצבנת.

הכבשים שלי ממתינות לי כבר, אז אני מזרזת צעדים. ומזרזת אותן עוד יותר כשאני שומעת את הלחישה: " שרי!" אף אחד לא קורא לי כאן מסיבות טובות. עדיף להסתלק ודי. " שריייי!" הפעם זה קרוב. אני לא מזהה את הקול. הלב שלי שלי דופק מהר מידי. אני עוצרת. הרחשים מתקרבים. מהחצר הסמוכה קופצת אלי נערה עם שער דבש ועינים צוחקות.

"מאג", אני קוראת בתמיהה. "מה את עושה כאן מכל האנשים?" ושוב מחסירה פעימה. " למה הסתכנת? את יודעת שמסוכן להיכנס לכפרים! השמירה מהודקת כל כך! מה היית עושה אם היו עולים עליך? ומה…" מאג עוצרת אותי בחיוך רחב. " אה, אין סיכון כזה כבר. פרשתי. מותר לי ללכת עכשיו לאן שאני רוצה בלי שום בעיה. אז קפצתי אליך כדי לראות מה שלומך."

נאלמתי. התופעה המדאיגה של התפוררות השורות לא הייתה סוד. כולם ידעו את זה. ודווקא לכן כל מחכה ומחכה היה חשוב כל כך. איך? למה מאג עשתה את זה? היא הייתה כל חזקה! המחכה הכי טובה באזור! "ואו. מאג. לא חשבתי שהבאה זאת תהיה את." הקול שלי קשה. אין בי טיפת הכלה. לא התכוונתי, אבל אני כל כך נבגדת. מאג מסתכלת עלי
בעינים ירוקות ופגועות. "אני לא ילשין עליך אם זה מה שחשבת! אני עדיין חברה שלך גם אם הדעות שלנו שונות!"

דעות. זה כל מה שיש לה להגיד על החיים שלי. "את לא רוצה שאשאר איתך? לעזור לך? את הרי בודדה יותר מכולן! חשבתי שתשמחי!" לרגע אחד אני מסתחררת. תמונות שלי ומאג יושבות בשדות עם הכבשים. צוחקות. משיגות אוכל יחד. אבל אני יודעת שאסור לי. מאג עזבה. אי אפשר לדעת מה היא תחליט לעשות מחר. " או, שרי בבקשה! אין לי לאן ללכת. לפחות הלילה? לך יש מקום לישון, לי גם את זה אין…"

אני רוצה לצעוק לה שאין לי מה לעשות. וההחלטה הייתה שלה. ואני עדיין מרגישה מבולבלת. במקום זה, אני ממשיכה ללכת בשתיקה לכבשים שלי. הן מחכות. מאג הולכת אחרי בטבעיות. מפטפטת על הדרך היפה שעברה מהכפר הסמוך עד לכאן. על האנשים פגשה בדרך, על ההקלה בהרגשה החופשית, הנקיה מסודות. "זה מדהים. לגלות את העולם מחדש.
הכל פורח יותר כשקל בלב.

"אני ממשיכה לשתוק. אין לי שמץ של מושג למה. הכבשים באמת חיכו לי. הן מרעישות. מאג עוזרת לי להשקיט את המהומה בחצי מהזמן שהייתי עושה את זה לבד. היא מוצאת לעצמה פינה, נשכבת ונרדמת עוד לפני שאני מספיקה להתיישב. היא ישנה, ואני לא. כל העולם ישן עכשיו – ואני לא. איך היא יכלה? לעזוב הכל? את התקווה? את האמונה? את הציפייה?

ואיך היא מאושרת? ולמה היא הגיעה דווקא לכאן? ולמה אין אף אדם שיענה על כל השאלות שלי? אני מרגישה את הסופה מתקרבת. רצה מהר לדלת של הדיר, יוצאת החוצה עם החליל. מנגנת, מתמכרת. ההמנון של כל המחכים ברחבי התבל. חוזרת לאט לאט לנשום. נרדמת בחוץ, ומתעוררת לקול צחוקה המתגלגל של מאג.

כן היא ישנה בטוב, והאכילה את כל הכבשים. והן כל כך חמודות! היא שוב צוחקת. יוצאות ביחד לשדות. יושבות לנו נישה נעימה במיוחד. מאג מוצאת תותים. אני מאושרת. אני נורא אוהבת תותים. גם סבתא אהבה אותם. גם הכבשים. חוזרות לדיר. מאג נשארת איתי. לא שהיא שאלה ואני הסכמתי או משהו כזה. ממש לא. היא פשוט נשארת. וזהו.

הימים מתחילים לרוץ, והצחוק של מאג הוא הפס קול שלהם. מידי פעם הצחוק שלי מצטרף. הכבשים תמיד פועות. מאג חברה של עוד המון נערות בכפר. מזמינים אותה לפעמים לארוחה. עד היום – לי זה לא קרה. יום אחד הזמינו גם אותי. היה טעים. ליס כבר לא מדברת עלי, עכשיו אפילו לא מקשיבים לה. טוענים שהיא מחפשת צרות. נערה כל כך נחמדה. שקטה קצת, אבל יפה, ולא עושה בעיות. למה לחפש אותן? הימים ממשיכים לרוץ. באופן משונה מעט אין שום הודעה על מפגש
בקרוב. תמיד כשהמפגשים מתעכבים אני דואגת ממש, אבל עכשיו לא. הימים בורחים לי, אז אין לי זמן לדאוג. אני מתחילה לגבוה, הלחיים שלי אדומות יותר, והעיניים גם הן בורקות.

לילה אחד של סוף סתיו, מאג לא נמצאת. אני שוכבת בחוץ, מסתכלת על השמים. ואז אני שומעת שריקת התרעה. אני קופצת. אם מאג כבר לא מחכה, ואני היחידה בכפר, אז זה אומר שמישהו אחר מגיע. טוב, זה לא מישהו. זה דבי עם הילדה הקטנה שלה. דבי היא הכי מבוגרת בקבוצה שלנו, חמה ומתוקה כל כך. אבל היא צריכה לעזוב עכשיו. אני בוכה. היא מחבקת אותי חזק, והולכת. משאירה איתי ילדה בת שבע, עם סרט אדום בשער ומעיל אפור. אה, וקוראים לה אלי. היא מנומנמת, אז אני מפנה לה מקום נעים והיא נרדמת מייד. אני חושבת מה עומד להיות מעכשיו. בגיל שלה סבתא כבר
עזבה, ואני טיפלתי בעצמי, אבל אלי נראית כל כך חסרת ישע. אני מהדקת לה את השמיכה והולכת לישון.

מאג לא אוהבת אותה בכלל. היא טוענת שהיא ילדה מפונקת וחסרת תועלת. ואין שום סיבה שהיא תשאר איתנו ותיפול עלינו לנטל. דבי עזבה, ואין מי שיתנגד אם נשלח אותה לבית האסופים. חוץ ממני. " אבל מאג, אולי שכחת, היא מחכה! דבי לא הביאה אותה אלי סתם! אני אחראית לשימור השושלת! איך אני יכולה לוותר על מחכה?" מאג מחזירה לי עם ניצוץ שאף פעם לא ראיתי בעיניה היפות: "מחכה, מחכה. אני לא מחכה. וגם את כבר לא כל כך. ומה זה כבר משנה? שתינו יודעות
שכבר אין למה לחכות, והכל זה ביזבוז זמן אחד גדול. מה, לא בילינו יפה בזמן האחרון? אל תכניסי את עצמך לסיבוכים מיותרים! דבי הלכה, סבתא שלך הלכה, וגם אבא שלי. כולם הולכים בסוף. אז בשביל מה להתאמץ?"

אני שותקת. יודעת שאין לי שום זכות להשיב לה או להסביר את כל מה שאני יודעת. אני באמת כבר לא מחכה. מאז שמאג פה אני לא מחכה. ואיך אני יכולה לחכות, עם תותים בפה, שמיכת צמר, ושמים תכולים עד כדי סינוור? אז אני רק הולכת משם. אלי יושבת בחוץ ונועצת בי מבט משתומם: " שרי, למה את חברה שלה? היא בכלל לא מחכה! אמא שלי תמיד אמרה שלא כדאי לדבר עם אנשים אחרים. הם יכולים לבלבל אותנו. אז למה היא כאן החברה האחרת שלך?" אויש. היא שמעה, וזה לא טוב.

האמת שיש לי נקיפות מצפון. דבי הביאה אותה לכאן, היא חשבה שהיא משאירה את הבת שלה בידיים של מחכה נאמנה. אבל אני לא. הו, אלי האומללה. מה היא תעשה בבית האסופים? מחכה היא כבר לא תצא משם אני מחליטה לא להחליט. לא שולחת את אלי לשום מקום, וגם לא מתווכחת עם מאג, והתוצאה היא שאני מאבדת את שתיהן. אלי לא מבינה אותי, למה אני חברה של כאלה אנשים לא קשורים, ומאג כועסת עלי, ואפילו מאד. לטענתה אין שום סיבה להשאיר אותה איתנו. היא פה מיותר להאכיל, ויצור מפונק שצריך להשגיח עליו . ואם ממילא אני כבר לא ממש מחכה – אז בשביל מה? יתכן ובאמת אין סיבה, אבל זה מה שאני עושה.

מאג כבר לא כל כך מגיעה לדיר הקטן שלי. היא מסתובבת עם הנערות בכפר, צוחקת איתן, אוכלת איתן. אני מבינה שזה המחיר, אז לא מתלוננת. אלי אוהבת את הכבשים והשדות. כל היום היא מטיילת ובלילה אנחנו הולכות לישון ומחליפות חוויות. היום הלכתי מהחצרות. הכלב הג‘ינג‘י הלך אחרי. הוא כזה מתוק! רציתי לקחת אותו איתי, אבל הוא ברח לי לחצר אחת. ראיתי שם את מאג הזאתי ורציתי לומר לה שתעזור לי לתפוס אותו, ואז שמעתי אותה אומרת לחברה שלה שאנחנו מחכות, ולא הבנתי, את אמרת לי שהיא לא מחכה? אני לא מבינה. ואז אני מבינה יותר מידי. קופצת. לאא. מאג עשתה את זה, היא הלשינה! אני לוקחת רק את בום, הכבשה האהובה עלי, את תרמיל המחכים, ואת אלי. ואנחנו הולכות.

כשאנחנו מתרחקות קצת מהכפר אני מתחילה לשמוע את הקולות. צעקות בלגן ובהלה. כן, גילו מחכות, הן ברחו. שורפים
להן את הבית עכשיו. משום מה כלום לא אכפת לי עכשיו, חוץ מהתותים. אלי נותנת לי יד חזק, .ואנחנו ממשיכות ללכת. בום משתרכת אחרינו בעייפות רק כשאנחנו מוצאות עץ לישון עליו, אני מתחילה לבכות. זהו. 17 שנים הלכו לפח . ואיתן הכבשים והזהות שלי. איך נכנס עכשיו לכפר אחר? יזהו אותנו בשניה. החקירות כל כך קשות לאחרונה!

אלי מבקשת ממני בשקט לומר את המסורה. אני מלטפת אותה ומספרת לה בשקט את הסיפור שהיא ואני מכירות בעל פה. בבוקר הכל נראה יותר טוב, ואנחנו מחליטת ביחד להשאר ביער. כי מה רע ?
אין אנשים ביער. נכון, גם אין מחכים. אבל אנחנו נחכה כל כך חזק שזה יהיה כמו המוןןן מחכים – נאום אלי. גם בום אוהבת את היער. תמיד יש שם מה לאכול.

לאט לאט אני מצליחה להרגיש את זה שוב. את כל הרגשות שהלכו כשמאג באה. אני משתדלת לחכות באמת. ויודעת שלא משנה מה יקרה – אני ואלי נישאר ביחד, לחכות. וכל לילה אנחנו נאמר את המסורה.
קול צלול ומתוק של אלי, וקול נלחם שלי.
לפני שנים רבות, בימים בהם היה כפר אחד בכל היקום כולו, היו כל תושבי הכפר ההוא מאושרים תמיד.

השמים היו כחולים ויפים, והשמש לעולם מחייכת. ובמרכז הכפר גר הרועה הגדול.

כולם, מגדול ועד קטון אהבו את הרועה, ובכל שאלה או בקשה היו נועצים בו, והוא ברחמיו ובתבונתו האין סופית, תמיד תמך, והתווה להם את הדרך.

עד ליום, בו השמים קדרו. אנשי הכפר נעצרו בבהלה, ואצו אל הרועה. והוא, הביט אל תוך עיניהם באהבה ולחש: "אהוביי, נאלץ אני לעזבכם, וללכת לי לעולם אחר וזר. אבל" נישא קולו ברעדה, "נשבע אני בשמי! שעוד אשוב. ואלך אל הכפרים בהם תהיו, ואקח אתכם באהבה אלי ואל כפרי. רק תחכו."