מיומנה של נמלה

מכתב לענקים

יום ד, כ"ד אייר

ישבתי בצד והבטתי על כל המעצמה המטורפת שהוקמה פה.
סבא יושב בצד ואוכל את הגרגירים שלו. סבתא תומכת בדודה הקשישה והדודים עובדים על בניית הקן החדש. אבא עומד על המשמר. הוא מוודא שאחד מאיתנו לא ינזק. ואם יש סכנה קלושה הנשקפת לחיינו הוא רץ אלינו במהירות ומודיע.
זה בעצם מה שקרה לפני מס' ימים.. סכנה.. לכן אנו עובדים על מקום מגורים חדש..

* * *

מה שקרה לפני מס' ימים שלכן אנו עובדים על מקום מגורים חדש:
אז זה היה כך,
ישבנו כולנו בסלון המפואר שבנינו בידינו שלנו. דודה מלי ישבה על הכורסה הגדולה ושוחחה בכבדות עם אמא אודות הפרנסה הקשה. אמא הייתה שעונה על המזווה אוכל העמוס שלנו, הקשיבה בחצי אוזן לדודה ובחציו השני לאבא, אבא שוחח עם סבא אודות האוכל הרב שמצא ברחוב המכבים ליד הקן של שלמה ותרצה. וסבא הקשיב לאבא תוך גערה על רונית (אחותי) שמשכה במחושיה של נורית (אחותי מס 2), נורית צרחה לדודה מלי שרונית הרביצה לה. ודודה מלי שישבה על הכורסה הגדולה ושוחחה בכבדות עם אמא אודות הפרנסה הקשה, גערה בי שאני איני יעילה כלל "מה את סתם יושבת וכותבת כשאחיות שלך רבות??"
ואני, שהקשבתי כתמיד לכולם, שעונה על קיר המטבח. קמתי לאחיותיי המעצבנות והפרדתי אותן בכוח.
נורית סרקה מחושיה וחשבנו שהסדר חזר. אבל לא. פתאום שמענו רעש אדיר מבחוץ.
אמא מהירה לעזור לדודה לקום ואבא עזר לסבא נחשון לקום. נורית עזרה לרונית (אל תשאלו איפה המריבה.. גיליתי כבר מזמן שבמצבי לחץ אין דבר כזה מריבה. במצבים כאלו אנחנו רק משפחה אוהבת. וזהו.) רק אני לא ידעתי למי לעזור אז לקחתי איתי את המזווה. סבתא אומרת שאוכל זה תמיד טוב.
תוך דקות ספורות היינו כולנו מחוץ לקן. ואז זה נשמע. בוווםםם
אדיר כזה. והנה ראינו. זה היה הכדור של ענק אחד. נו, מהאלה שהולכים ברחוב.. שהגובה שלהם עצום פי כמה מיליונים מאיתנו.. מסתבר שבתור ענקיים גם הכדורים שלהם דורשים פרופורציות.
לנו הכדורים הם גרגירי חיטה קטנים שאנו מוצאים בשוק (של הענקיים.. תמיד מפוזר שם איכשהו)
אבל עכשיו כשאני חושבת על זה, הגיוני שהכדור שלהם יהיה ענק.
נחזור לסיפור? יופי.
הבטתי מסביבי ומולי נגלה המחזה הנורא. הקן שלנו, כן זה שבנינו וטיפחנו במשך שנה שלימה. עם כל הרהיטים בפנים. כל רכושנו שאגרנו, הכל נגרס תחת כדור הענקיים. הקן חוסה כולו אדמה יבשה ואבנים גדולות ודוקרניות
ומילא, אבל הענקיים האלו.. הם פשוט באו ולקחו את הכדור שלהם כאילו כלום. כאילו לא הרסו עבודה של שנים. כאילו לא איכפת להם שאין לנו בית עכשיו. ובעצם.. אין לנו כלום. הכל היה שם בפנים.. הם רק המשיכו לשחק להם.
אז זהו, לכן אנחנו כאן, בונים את הקן החדש. דוד מנשה בא לעזור לנו בבנייה.. ועוד יומיים היא כנראה תסתיים. איזו התרגשות!! אני כבר מצפה לראות את הבית החדש. נורית ורונית ראו אותו מבפנים. הן אמרו שהוא מרווח בהרבה מזה הישן. אני לא רציתי לראות. שיהיה הפתעה..

***
יום ד, כ"ו באייר

אתמול הסתיימה בניית הקן. אבל אני עצובה. מאוד מאוד עצובה. תשאלו למה? ובכן..

מה שקרה אתמול שבגללו אני מאוד מאוד עצובה:
אז זה היה כך.
אחרי שנכנסנו לבית החדש והתרגשנו. התיישבנו במטבח החדש והמבריק.
הדודה הייתה על כורסת העץ (החדשה) והעירה (כמובן) לסבא על גודל הדירה. סבא היה שעון על קירה הבית והקשיב בחצי אוזן לסבתא. בחציו השני הקשיב לנורית ורונית שרבו (כמובן) על חדרי השינה.
אמא אפתה עוגה לכבוד חנוכת הבית והקשיבה לאבא ששוחח כמובן על כל הדברים הכי משעממים בעולם. (בניית הבית, השכנים החדשים, דודה רוזה שגוססת ממחלת הנמלת, וכמובן איך לא… על הענקיים הנוראים שהרסו את ביתנו הישן) ואני, כמובן כמו תמיד. ישבתי והקשבתי לכולם.
אבל פתאום היה חושך. חושך גמור. הבית כמו קרס סביבנו.
כולם עזרו אחד לשני במהירות ואיכשהו הצלחנו לצאת בלי פגע.
מבחוץ ראינו סוליית נעל ענקית עומדת על הקן שבנינו.
היא רמסה את הקן תוך צחוק פרוע בעוד אנו עומדים ולא יודעים מה לומר.
"סבא נחשון!!" נשמעה פתאום צרחה מאמא.
סבא נחשון נישאר בהריסות. אבא מיהר להיכנס לקן אך לא הייתה כל דרך אפשרית להיכנס. הענק דרך בחוזקה על הקן החדש ולא שיחרר את רגלו אף לא לרגע. לאחר כמה נסיונות כושלים להיכנס בין חריצי הסוליה, נעמד אבא בגב שפוף ופנים עצובות ורק הביט איך הענק רומס את ביתנו שעבדנו שנים ובעיקר, איך נוטלים את חייו של אביו – סבא. זה היה עצוב. נעמדנו בלי יכולת לעשות דבר. היה נדמה לי שאבא בכה. גם רונית ונורית ייבבו כמו בנות -בנות שלוש (עא הם באמת בנות שלוש…)
ואז סוף סוף שיחרר הענק האכזר את רגלו וסבא נחשון יצא שפוף ומאובק אלינו. הוא צלע, והסתנוור מהאור. אבל הוא חי. כולם שמחו על הצלתו, אך אני הזעפתי פנים. הרסו לנו את הבית. ש ו ב. ולא משנה כמה ניסים היו עם סבא, שוב אין לנו בית ואי אפשר כך לשמוח.
פתחתי דף חדש ביומן שלי והתחלתי לכתוב לאותם הענקיים שרומסים אותנו מידי יום בתקווה שהכעס שלי השתחרר קצת על הדפים ואולי… אולי יום אחד עוד יראו את זה הענקים.. מי יודע

לאותם ענקיים שרומסים אותנו מידי יום:

אתם לא מפריעים לי בחיים, באמת, לפעמים אתם דווקא נראים מאוד נחמדים.
ואולי אם הייתי יכולה הייתי מתיידדת איתכם. סתם, להכיר..
אני יודעת שמה שאתם עושים זה מחוסר שימת לב, אולי מחוסר מחשבה, ואולי אנחנו נראים לכם סתם יצורים חסרי ערך שניתן לגרוס.
אבל זה לא כך, אנחנו יצורים עם חיים, עם משפחה וחברות. אנחנו יצורים עם רגשות ואכזבות.
יש ביננו אהבה ותקוות בדיוק כמוכם. אז נכון. המוח שלנו פחות מפותח, וכך גם הגוף. אנחנו קטנים, כמעט ולא נראים.
אבל אנחנו רוצים לחיות בדיוק כמו כל אחד שרוצה לחיות.
אני יודעת שאתם לא רעים. אבל בבקשה. שניה אחת, תחשבו.
הייתם רוצים להחליף אותנו? היה נחמד לכם שהיו דורכים על חברים ומשפחה שלכם?
ככה סתם, פשוט הורגים אותם. בלי סיבה. בלי פואנטה. כל יום מתים לי חברים. אני מאבדת משפחה ובית בתדירות גבוהה. וזה קשה. קשה לחיות ככה. אני לא בנאדם. אני ייצור. אבל יש לי תפקיד בעולם. תפקיד מיועד רק לי. אתם מבינים? גם אם אני הייצור הכי קטן בעולם בלעדי העולם לא שלם! יש לי יעוד כמוכם, בני אדם.

אז נכון. לפעמים אתם דורכים עלינו מחוסר שימת לב. כי אנחנו קטנים ובקושי נראים. אבל אם אתם רואים קן לדוגמה, תשתדלו לדלג עליו, לא להרוס אותו. תזכרו שכשאתם דורכים על קן אתם גודעים חיים של אלפי נמלים בעלי יעוד ותפקיד. בעלי חיים עם רצונות. שאיפות. משפחה וחברים.
אז זהו,
אוהבת אתכם
נמלה חסרת בית