טובים השנים:)

הוא מחכה

את הסיפור הזה כתבנו ביחד, אחת יציאתית ודידי
שווה קריאה ויאלה להגיבבב

הוא פקח את עיניו אט אט, מנסה להתרגל לחשכה הלופתת. מצמוץ ושנים, והוא נוחת במהירות למציאות הכואבת.
המיטה שעליה שכב לא הייתה נוחה, היא בכלל מוטלת בספק האם ראויה היא לביטוי "מיטה".
החדר ריק, רק דלת אחת פתוחה עומדת שם דוממת, כאילו תוהה למה היצור הלזה פשוט לא קם ובורח.
למה באמת? את השאלה הזאת הוא שואל את עצמו עשרות פעמים, לכל פעם תשובה אחרת, שונה.

הוא לא היחיד שנמצא במקום הזה. הוא יודע זאת, למרות שמעולם לא יצא לטיול במסדרונות הצרים.

הכל היה לו, הכל. זה לפחות מה שחשב. הוא פשוט התרגל למציאות העכשווית, ולא חשב על האפשרות לחיות עם קצת יותר מבגד ואוכל קבוע.

היו שתי דברים שידע בוודאות:
רע לו, והוא לא מעיז לצאת.

זר כי יקלע למקום לבטח יחבור בתמיהתו אל אותה הדלת, ינסה להבין מה הוא שחוצץ, מבדיל, בין אותו האדם לבין העולם שבחוץ, לחיים הרוחשים, התקינים.
בתוך ליבו של האיש מתרוצצים להם בסערה רגשות שונים, מעיקים. חרדה וחוסר אונים, חוסר אמון ביכולותיו והתאמתן למציאות.
ברגע שבו רק ישכיל לגבור עליהם, להניחם רק לרגע קט הצידה, זה יקרה, הוא יצליח לצאת,
והוא מחכה.
הוא מחכה לרגע שבו תפסיק הצלחת להגיע מידי יום.
הוא מחכה לרגע ,שבו בתום היומיים, לא יחכה לו ליד הדלת סט בגדים חדש.
מחכה הוא לרגע שבו יהיה מוכרח, פשוט מוכרח, לצאת, להסתובב, לפגוש אנשים, ואולי, אולי אפילו גם לצאת מין הבניין הנמוך הלזה.
הוא כ"כ מחכה לרגע, וכ"כ מפחד ממנו. מפחד מהרגע שבו החלום יתגשם, ואחר כך? יפוג ויעלם.

עד שהגיע הרגע.
בעוד יום רגיל אחד נשמעו לפתע דפיקות מוזרות על הדלת. האינסטינקט הראשוני גרם לו לחשוב שלמתכונת האוכל, בגדים, מצורפת כעת גם מוזיקה ערבה.
אך -(?) לא הפעם.
מבעד לדלת ניצב בהדר, איש עטור מחלצות ופנים לו קורנות. דומה שכל הטוב שישנו בעולם, נסוך בו באיש, בהרמוניה מופלאה. שלווה, עם שמחה יציבה, מקרינה, שמחה תקיפה שזועקת בעדינות, כמו מלטפת, לכל הנקרה בבעליה:
מה לך ישן?? קום והתהלך בארץ החיים!! הם ממתינים לך, רוחשים, מיועדים בעבורך! לעצבות זו מה היא עושה? הלא ממרומים ניתנו לנו כוחות מופלאים, מרוממים, והם נמדדו בדיוק לפי כליך שלך!
אם כך, אוץ רוץ ופרוץ במחול, הן יכול אתה, וגם רוצה! וזכור- על העבר עליך למחול!

והוא קם.
צעד בפנים מושפלות, עבר על המרצפות האפורות, ראה את נעליו שלו מול נעלי האיש, רומם את פניו, הישיר מבט אל תוך העיניים הנעימות, ושתק.
חייך חיוך מודה, מבין וכמו נפלטו לו המילים מלמל "תודה" רצה להוסיף עוד אי אלו אך בליבו פנימה הבין, שכעת זמן השתיקה.