סיפור
כיתה ד'
הילדים כולם עמדו במעגל, צפוף-צפוף. הקיפו את שמולי, את סיפוריו הקסומים. "…ואז דוד שלי לקח אותי לחצר שלו. הזחלים הקטנים לא היו עוד. הם נהפכו לגולם".
גולם! העיניים הקטנטנות של החברים שלי נצצו. שאלו. עיניי שלי- לא. ישבתי לי באותה תנוחה מהבוקר. בוהה בקיר. סופר חריצים בלי קול.
"כן, גולם. הם שכבו בתור משהו כזה. ופתאום הם לא זזים. ולא עושים כלום. סתם תקועים. כמו— כמו—" עיניו התרוצצו. מנסה למצוא דימוי מתאים שיוכלו החברים שלו, שלא בקרו את דוד שלומי, להבין. "כמו— כמו דוד!"
העיניים שלי המשיכו לבהות. פחדתי להתיק אותן, להעיף מבט אל המעגל המפורק שהסתכל עלי כאילו רואה אותי לראשונה.
גולם. כמו דוד.
בכיתה ו' הגיע אלינו ממלא מקום. "למלמד שלכם יש ברית לנכד", הסביר. הבטיח שאם נלמד יפה הוא יוצא אותנו לחצר. ילמד משחק מעניין מאד שהוא שיחק כשהיה בגילינו.
אז למדנו. יפה.
המלמד המחליף שאל שאלה כלשהי. וכולם הצביעו, ענו, התווכחו. אני רק ישבתי, מצונף בכיסא. לא זז. לא עושה כלום. רק כשכולם הוציאו את כסאותיהם לחצר שטופת השמש, נזכרתי גם. נגררתי אל המעגל הגדול, התיישבתי קצת בחוץ.
"זה משחק בישיבה", פתח האיש הצעיר. "קוראים לו 'גולם במעגל'".
אופס.
כולם הסתכלו עליי. שניים גיחכו. ואני רק השפלתי מבט אל אמצע העיגול הגדול. פותח את העיניים הכי חזק שאפשר כדי שלא תבואנה לי דמעות. המילה הרעה הזו. המכשפת.
לא שמעתי את ההסבר של המשחק.
לא ראיתי בכלל איך כולם משחקים.
לא שמתי לב שהם כבר נכנסו בחזרה לכיתה, בקול גרירת כסאות.
רק הרגשתי פתאום יד על הכתף.
המורה.
"למה הסתכלו עליך כולם כשסיפרתי על המשחק?" , שאל. כנראה ברוך.
משכתי בכתף. "כי ככה אני".
הוא הוציא סוכרייה מהכיס. "מה אתה?"
לא עניתי. גם לא לקחתי את הגוש האדום והדביק.
גלמים לא צריכים סוכריות.
בבית סיפרה לי נעמי, אחותי הגדולה, את מה שהם למדו היום, בשיעור. לא יודע איזה. יש לבנות כל מיני שמות מוזרים לשיעורים מוזרים.
"למדנו על דרך המשי", היא אמרה. ודמיינתי שביל קסום המוביל על יקום אחר.
"אלו דרכים יבשתיות וימיות שהחלו בסין ועברו אל כל מיני מקומות בעולם. העבירו בהן סחורה. אלו היו נתיבי מסחר העיקריים של פעם, בעת העתיקה".
זה לא היה סיפור מעניין. לא הבנתי ממה היא מתלהבת.
"ומה הקשר משי?", שאלתי. ולא ידעתי בכלל מה זה.
נעמי חייכה אליי. "משי זה סיב רב ערך. עושים ממנו בדים. בדים יקרים מאד". ידיה כמו ניסו להדגים את יוקרתם. "הוא אחד הדברים היקרים שעבר שם, בנתיבים. והם נקראו על שמו. ואתה יודע ממה הם עשויים, דוד?"
לא ידעתי.
"הם עשויים מפקעת של גולם". היא צחקה אליי. רצתה לראות חיוך בעיניים שלי. יהלומים של צחוק. אבל הן היו ריקות מאושר. ריקות מכל מבע כלשהו.
שמולי לא אמר שה'משהו הזה' בו הסתתרו הזחלים המסכנים, היה משי.
הוא שכח לספר שגולם זה דבר יקר.
הוא לא ידע את זה, בכלל.
מחר אני צריך לומר בכיתה דבר תורה. ככה החליט המלמד שלנו. כל תלמיד, ביום הולדתו, מגיע בבגדי שבת ומכבד את כולם במשהו טעים ורוחני.
מחר אני נהיה בן שתים עשרה. גדול, כן, אני יודע. גדול מספיק כדי להסביר למורה הנחמד שלי שאני-לא-יכול-לדבר-מחר-בכיתה. בשום אופן.
"אבל למה?" הוא שאל. "חבל. תן לעצמך הזדמנות, דוד. אני בטוח שאתה יכול". ואי אפשר להתווכח על קביעותיו.
אני יושב עכשיו על יד השולחן בסלון. חמישה ספרים שונים על פרשת אמור פתוחים לפני. על דף שפעם היה חלק אני כותב.
בערב, כשאבא ואימא ונעמי אוכלים ארוחת ערב אני מבקש מהם לשמוע. הם שמחים, מטים אזנם. ראשי מורם מן הדף כשכלות המילים. אבא מביט בי. "דוד, אני לא מאמין!" עיניו מוסטות לעיניה של אמא. "אמא, יש לנו תלמיד חכם בבית!" קולו רועד מהתרגשות. "דוד, זה— זה מתוק ויפה כל כך!".
אני הולך לישון עם המבטים המאושרים, הגאים, של ההורים שלי ושל אחותי הגדולה. מקווה שיהיה בהם די כדי לספק לי אומץ לעמוד מחר ולהקריא בקול בוטח דף שלם.
בשיעור השלישי מגיע הרגע. אני מתקדם לקדמת הכיתה. בפעם הראשונה בחיי אני פוצה את פי מול 27 ילדים.
הדף רועד לי ביד. וגם הקול, קצת. מנסה לדמיין את השולחן במטבח, ואת הפנים של אבא. ואימא. ונעמי.
נגמרת לה השורה האחרונה. אני מקפל את הדף. נושם עמוק. מעז להרים ראש ולהישיר מבט על המורה.
הוא מחייך אליי. מוחא כף.
החברים מצטרפים אליו. מוחאים כפיים. מריעים לי. חולקים כבוד לגולם.
"מי עזר לך לכתוב?" שואל המלמד בחביבות.
"כתבתי לבד".
הוא נועץ בי מבט. "אתה?"
הנהון.
הפה שלו נפער לרגע. "אתה- – – אני חייב להראות למנהל!". הוא יוצא מהכיתה. וכולם שומעים איך הוא ממלמל: "דוד…רק בן שתים עשרה… ילד גאון".
גאון. דוד. גולם. גולם גאון.
שתי חבילות מלבניות ועטופות נחות על השולחן בסלון. "תפתח, דוד". מחייכת אמא. מזל טוב בחיוכה. יום הולדת שמח. המתנה הראשונה הינה אוסף מדרשים על חומש ויקרא. מן החבילה השנייה מציץ אלי ספר צבעוני.
"אנציקלופדיה", מבהירה נעמי. "סיפרתי לאבא ואימא שאתה אוהב לדעת". אחות טובה שכמותה.
היא מחולקת לערכים על פי הא' ב', אני רואה. מדפדף בה בהנאה. בסקרנות.
באות ג' ממתין לי משהו.
אני קולט אותו. אם הייתי קורא אותו אתמול הייתי נחשב למזוכיסט. אבל משהו השתנה בי היום.
אני קורא. עובדות ידועות. זחל. פקעת. משי.
הלם.
האותיות מיטשטשות פתאום. משהו חם ולח מכתים את הספר החדש.
כשהלב שלי נרגע מעט, אני לוקח דף ועט.
'לא סיפרת שהזחל מתנער מגולמיותו. לא אמרת שבוקע אחר כך פרפר.'
אולי אגיש מחר את הפתק לשמולי. אולי לא.
אבל משהו רוקד לי בבטן.
פרפרים.
הם נולדו היום.
כמוני.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
58 תגובות
אמאלהה זה מושלםםם!!!
התיאורים שלך ממש נגעו לי ללב?
תודה רבה,ללוש!
טוב לי לקרוא את זה.
היה לי רעד קל כשקראתי את הסיפור.
את כותבת זורם כל כך,ובחרת לכתוב על עולם הילדים
שבזה לגמרי קנית אותי,אני מכורה!
ושמולי המתוק הזה,אני נורא רוצה לחבק אותו עכשיו.
תסדרי לנו מפגש?
הסיפור הזה כל כך נכון,והמסר חודר.
אף אחד הוא לא גולם,יש כאלו שהם עוד לא פרשו כנפיים והראו לכולם שהם פרפרים יפים.
תודה,שין❤
וואו, Harry!
דבר ראשון- תודה!
דבר שני- למה את מכורה בדיוק? חחח
שלישי- לא אכפת לי לסדר לך פגישה. אבל הוא כבר בן שתים עשרה ורבע. והוא לא אוהבת חיבוקים.
ואחרון- "אף אחד הוא לא גולם,יש כאלו שהם עוד לא פרשו כנפיים והראו לכולם שהם פרפרים יפים." תודה שתמצת.
דמעות.
מה זה הסיפור הזה???
הרגשתי בתוך הסיפור. בלעתי את המילים. ולא יכולתי להפסיק.
אלופה שאת. שין.
דמעות!
ריגשת אותי, נשמה.
לדעת שמילים שהתייגעתי למצוא חלחלו אל לב…
תודה!
פעם ראשונה שאני קוראת פה סיפור מתחילתו ועד סופו.
זה היה מדהים.
שין את מיוחדת!
פעם ראשונה? את מיוחדת בעצתך אם עשית את זה.
שאפו!
ואוו זה היה כ"כ מרגש!
שין את מוכשרת!!
❤
תודה לך, יהלומית!
???
תקשיבי שאת תותחיתתתתת
כן?
וואו!
תודה, ויקי!
יאא זה מושלםם
אהבתי מאוד!!
והפרפר נולד כבר מזמן, אני לא חדשה באתר???
פרפרית!
את צריכה לשמוח שגילית מוקדם את פרפרותך…
תודה!
אני שמחה?
אמאאאא.
שין.
כמה עוצמות מתחבאות בבנאדם אחד.
כמה רגש. כמה יופי.
איזו כתיבה.
וואו.
סליחה שאין לי עוד מילים, אבל תדעי לך שאת פשוט מוכשרת.
אבן.
תודה רבה!
את לא חייבת עוד מילים. מספיק לי שאהבת.
מהמם, שין!!?
טנק יו, רגשנית!
תודה רבה,ללוש!
טוב לי לקרוא את זה.
ווואו זה פשוט יפה.
ישש!
תודה רבה, אמיר!
ואוו איזה כתיבה סוחפתתת לרגע שחכתי שאני קוראת פוסט בשותפות בדרך?
כשרונית אתת?
וואו!
זה אומר משהו, עלייך. עליי.
תודה לך, כתב!!!!
יאאאא זה מהמם!!!!
אני פותחת עכשו רק חלק פוסטים, ומרפרפת עליהם,
כי אין לי כח לקרוא הכל
אבל בפוסט הזה לא דילגתי על מילה אחת!!!
וזה די נדיר אצלי.
כתבת מהמםםם!!! מושלם!!!!
אין עליך!!!
שמחה לקרוא!
זה ממש מרגש אותי לדעת שהכתיבה שלי זרמה.
תודה ענקית!
אבאלה יאו ירדו לי דמעות
איזה סיפור עצוב ומרגש.
העיקר עם סוף טוב.
ואווו את כותבת מהמם.
מאו אהבתי את הסגנון.
תודה לך! ???
תודה, מהממת אחת!
שימחת אותי מאד עם התגובה שלך!
? ? ? ? ?
ממ יש לי גם טיפה ביקורת, אפשר?
יש כאן מילים וביטויים שלא מתאימים כל כך מבחינת המשלב הלשוני של ילד בן 12…
כמו כן, העובדה שקוראים לגיבור 'דוד' עלולה לבלבל מעט, אם שמים לב שבהתחלה מסופר על דוד של אחד הילדים.
וגם, אולי כדאי היה לתאר מעט יותר למה כינו אותו גולם(אולי קצת רקע על מקרים שקרו לו בעבר – ולא מיד להחליט שהוא גולם, בלי לתת לנו אפשרות לדעת למה חושבים כך..).
חוץ מהנקודות האלה, הסיפור לדעתי כתוב יפה ממש. יש לך את זה, שין, בגדול.
למדת כתיבה פעם, תגידי?
דבר ראשון- תודה!!! להגיש לי כזה דבר על מגש של כסף… ועוד בלי שאבקש!
לגבי הנקודה הראשונה- זה סיפור. זה לא בא לשקף את הדיבור הרגיל. יכול להיות שאם הייתי כותבת את זה בצורה פשוטה יותר ועממית זה היה יוצר אמינות, אך מנגד זה עשוי להוריד את הרמה של הסיפור. זו דעתי, לפחות.
הנקודה השניה- צודקת. גם לי, כשקראתי את הסיפור פה, באתר, זה מעט הפריע. מעניין שלא שמתי לב לזה קודם…
אוףףף שונאת לבחור שמות בסיפורים שלי. זה הקטע הכי קשה (כמעט) אצלי, בכתיבה.
לגבי הנקודה השלישית- נכון, אבל אני חשבתי שזה לא הכי נצרך. כאילו ייעדתי את הסיפור שלי לכן, לחברות שלי. לא לילדים. חשבתי שאין צורך לפרט, כי זה כאילו- – – אהמממ, משהו שאמורים להבין לבד. אולי טעיתי.
לא למדתי כתיבה מעולם. החיים לימדו אותי לבד. אני כותבת מאז שאני בגן.. בגיל שש, בערך, התחלתי את סיפורי הראשון…
אבל אולי מפני שלא למדתי אני נופלת לעתים.
אגב, למי שיש עוד ביקורת- אשמח עד מאד לקבל!!
א. נכון. אבל בהתחשב ברמה של שאר הסיפור, הרמה בכמה משפטים קצת הפתיעה אותי..
ב. וואי, כל כך! לא 'הכי קשה' אבל כן קטע מעצבן למדי. ורוב הזמן אני בוחרת פשוט שמות שאני אוהבת, מה שלפעמים גורם לחזרתיות מסוימת בשמות הגיבורים שלי;)
ג. נכון. ולכן, בין השאר, נהניתי לקרוא. ממש אהבתי את הרמה.
הרמה כאן גבוהה ממש, שין, וזה פשוט יפה.
אבל בכל זאת, לדעתי, כן היה כדאי אולי להוסיף קצת-קצת רקע ולא סתם לכנות אותו כך..
לתת בסיס לטענה.
ד. יש לי בתגית פאנפיק על ממלכה במבחן('אזהרה! ממלכה במבחן' אם אני לא טועה), אני אשמח אם תקראי ותתני לי ביקורת עליו. סתם מעניין אותי לדעת מה תגיבי…
ה. וואאו. את ילדה מוכשרת, ומאד.
(לא שחדש לי, בכלל לא. אבל מסקנתי זו רק התחזקה)
את כותבת ממש טוב, שין!
אגב, אני קראתי יחסית הרבה אשכולות בפרוג(למידה מרחוק, שעות משמימות כל יום, כשרוב הזמן אבא שלי חוסם לנו את ההנגאוט ושותפות בשעות הלימודים- – -)על כתיבה, וגם סיפורים וקטעים וכל מיני סגנונות כתיבה שם. אישית זה ממש עזר לי להשתפר בכתיבה. פשוט ישבתי וקראתי המון המון אשכולות שם..
את גם קראת שם, או שהמקצועיות והכתיבה-לפי-הכללים-ברובה הגיעה לבד?
א. אשמח שתצטטי לי את המשפטים. כדי שאדע אם זו דעה או עובדה.
ב. מעצבן ביותר. לא רוצה שבכל סיפור יחזרו השמות על עצמם. ולשם יש גורם מכריע בסיפור.
ג. אהממ. יכול להיות. אחשוב על זה ואראה אם יש לי איפה ניתן לדחוס את זה בסיפור. אולי תייעצי לי את
המשפט הזה: 'ישבתי לי באותה תנוחה מהבוקר. בוהה בקיר. סופר חריצים בלי קול'. אמור לתת מעט רקע, לדעתי.
ד. בעז"ה. אני לא הכי טובה בביקורות. אנסה.
ה. מסמיקה.
ו. אני גם קוראת מדי פעם, אבל לא ממש יודעת איפה לחפש. אגב, ראיתי אותך שם, פעם.
אבל אני כותבת איך שיוצא לי. לא מתחברת לכללים. אני חושבת שבכתיבה אין כללים. יש עצות, יש מבנים. וגם אם יש כלל- לכל אחד כזה יש רבים היוצאים מן הכלל… אבל הנסיון מגיע עם השנים. אני כותבת כבר- – – שתים עשרה שנים? זה די הרבה בשביל ללמוד.
ואשמח שתתני לי ביקורת על הסיפור הקודם שלי!
וואלה? וככה לא אמרת שלום?
אני רוצה להגיב לך על כל הסעיפים שכתבת, יש לי מה לומר לך, אבל פשוט קפצתי ממש לשניונת למחשב. בלי נדר כשאני אהיה עליו אחר כך ליותר זמן.
המשך יום נחמד, שין!
תודה, אבן מהממת!
איזה סיפור יפה ומרגש!
איך אני אוהבת את הסגנון כתיבה הזה, כייף לי לקרא את הסיפורים שלך, שין.
את מוכשרת ברמות! ?
תודה, מהממת!
אני ממש אוהבת את התגובות שלך, יעל!
?
יש לי צמרמורות… לא יכולה לכתוב יותר מזה
…
לא צריכה יותר מזה.
?
את מטורפת, רועד לי בפנים משהו, מהיופי של זה, אימאלה זה עדין כל כך.
את חייבת לפרסם את הסיפור הזה, חייבת, הוא נורא נורא מדהים, כתוב מיוחד, חזק.
לא יודעת כמה אפשרויות יכולות להיות לך לפרסם את זה, בכל מקרה, זה שווה במה.
הסיפור הכי יפה שראיתי באתר הזה, ותקחי את התגובה שלי ללב.
ליפסומית!
התגובה שלך ריגשה אותי. ממש.
לוקחת אותה לחדר הכי פנימי שיש לי בלב.
שימחת אותי מאד מאד!
בלוואי והייתה לי אפשרות לפרסם את זה באנשהו. בינתיים שותפות זו הבמה הדי מוכבדת שלי.
אני שמחה, הסיפור שלך באמת מדהים.
מכובדת, ברור מכובדת, ובעז"ה עוד ישמעו עלייך רבות, ואני אוכל לנחש שזו שין המוכשרת;)
אני אשמח לסיפורים נוספים, תעדכני כשאת מעלה:)
חחח
מהממת אחת!
העליתי לפני איזה חודש עוד סיפור. לא יודעת אם קראת אותו…
לא קראתי, את יכולה לשלוח כאן קישור?
https://shutafotbaderech.co.il/drawer/%d7%9c%d7%90-%d7%97%d7%9c%d7%9e%d7%aa%d7%99-%d7%9b%d7%a0%d7%a8%d7%aa/
תהני!
אמאלהה
את פשוט מטורפתת!!
זה ממש ריגש אותי
אני עוקבת אחרייך פה באתר ואוהבת את כל שאת מעלה פה
את כותבת מושלם
מקלדת.
תודה!
שמחה לדעת שאת עוקבת אחריי!
שמחה גם שריגשתי!
❤
אמאלההה
אני בשווקקק
מאיפה הכישרון????
נדיר. נדיר. נדיר
וואו!
אני עדיין בהלם.
תודה!
ממש תודה!
שימחת אותי מאד!
הכשרון? ממנו יתברך. אך ורק.
מ ט ו ר ף
סיפור כלכך נוגע.
כתיבה מהממת.
במילה אחת- שין.
ואייי!
איזה כיף לקרוא את התגובה שלך!
תודה!!
שין!!!
את–
וואוו וואוו וואוו!
הכתיבה שלך מדהימה, באמת!
נסחפתי עם הסיפור, התיאורים שלך פשוט טובים, והרעיון בכלל!
בקיצור אהבתי:)
לייקק!
וואוו וואוו וואוו!
תודה רבה, טופי.
שמחה שנסחפת ונשאבת!
איך לא ראיתי את הפוסט הזה.
נכנסתי במקרה מהתגובות אחרונות.
וואו. אני באמת בלי מילים.
רק רוצה לעדכן אותך שהלב שלי דופק עכשו חזק ואולי מהר מידיי.
לא יודעת למה.
אולי כי את יודעת לגעת עמוק. וכי הרגישות פה בולטת נורא..
השגחה פרטית של ממש…!
Human, ממש תודה!
מקווה שהלב חזר לסדרו.
??
רק עכשיו אני קוראת אתזה.
אבל זה מהמם.
תקשיבי יש לך כישרון.
אני אומרת לך תהיי סופרתת! יש לך בזה עתיד..:)
את מצליחה לגעת בפנים.
סיפור מדהים. נקודה.
תודה!!
שמחה שהצלחתי לגעת.
בעז"ה, מקווה להמשיך בתחום. הלוואי ואצליח.