לא חלמתי, כנרת.

פתק 4
שין

סיפור
רכב גדול וחבוט חונה בפתח הבניין שלנו, חסר מושבים.
שני בחורים שריריים מעמיסים עליו כורסא מעוצבת ונוחה. אני מביטה בהם בשתיקה, בוהה כיצד הם מנערים את ידיהם, עולים במדרגות.
"אלישבע, תראי", יונתן מושך לי ביד, מביט בעיניים סקרניות בשולחן כתיבה יפיפה בגוני טורקיז-שמנת שנישא בידיים חסונות. "הם לוקחים את המכתבייה שלך! איזה יופי! איך הם יכולים?" מתלהב כמו שרק ילד בן חמש יכול.
כף ידי מתהדקת סביב ידו הקטנטנה. לוחצת. הוא מרים את ראשו אליי, תמה.
חנוק לי. משהו תקוע בגרון, לא נותן לרוק להיבלע. לא מאפשר לשפתיי להתעקם ולשלוח חיוך לאח קטן.
"אלישבע!" בן החמש מרגיש אני לא איתו. "זה לא מעניין אותך?"
אני מנענעת את ראשי בעצב. "הם לוקחים לי את זה. זה שייך לי".
יונתן מכווץ את מצחו, אומר בתום: "רוצה שאבקש מהם שיחזירו לך?" וכבר הוא רודף אחריהם צועק משהו בקולו הדקיק.
"ילד. זוז מפה! אתה מפריע!" אחד הבחורים מסתובב אליו, גבותיו מורמות בזעף. יונתן רץ אליי, מחביא את פניו בחצאיתי. "ילדה, זה אח'שלך? שמרי עליו, בקשה".
בטח. אשמור עליו. לא אתן לו להפריע לכם לקחת עוד נתח מנשמתי הכאובה, המדממת.
הזמן עובר איכשהו, וכשהמכונית עמוסה עד להתפקע, והיא נעלמת לה בחריקת צמיגים, אני עולה הביתה.

יודעת שאין לבחורים הללו לב, אחרת הוא לא היה נותן להם לעקל.
מודעת גם ללב שלי. הוא צורח. לא מצליח לעכל.

נכנסת לחדר שלי. קירותיו החשופים זועקים, המיטה מתחננת שאכנס אליה, אשכב בה עד יבוא קץ, אבל הרגש מושך אותי אל החדר של אמא. שם, מאחורי השידה, נמצא הדבר היחיד שיכול לסדר לי מעט את המחשבות.
הוא לא שם.
"איפה הכינור, אמא?", נזעקת. השתוקקות בקולי.
אמא מביטה בי. עיניה מספרות לי את הסיפור העצוב.
"הם לקחו גם אותו?" כל הכאב שבעולם מתנקז לשאלה הזו. להנהונה של אמא.
נכנסת שוב לחדר. נועלת את הדלת.

אז אותיר לאנשי ההוצאה לפועל לנגן את מכאוביי, את תקוותי שנעלמת לה, בין רהיטים אבודים.

שבע ורבע בבוקר.
אני יוצאת מהבית. הרחובות ריקים יחסית.
אני כנראה התלמידה היחידה מהכיתה שיוצאת כעת ללימודים. דרך ארוכה לפני.
אתמול דיברתי עם אבא, בשיחה היומית שלנו, בערב. אחרי ה'איך עבר היום' ו'מה המבחן הבא שלך, מותק', העזתי לנשום עמוק ולומר: "אבא, צריך למלא חופשי מחר. לי, לדן ולרבקה".
שקט שרר בקו. מעיק. אחר עלה קולו של אבא, רועד מעט. "אלישבע, ילדה שלי, את חייבת את זה?" שמעתי את נימת התחינה שזעקה ממילותיו.
"לא, אבא", עניתי. נושכת שפתיי. "ואני חושבת שגם השאר יוכלו להסתדר בלי".
"תודה, מתוקה". הוא אמר לי. "מקווה שחודש הבא כבר אחזור ואוכל לתת לכם".
התקווה של כולנו.

אני צועדת ברחובות, חוצה כבישים, ממהרת.
לא אכפת לי לרוץ עכשיו את כל העיר, את כל הארץ, העולם. מצדי לטוס לירח ולקטוף אותו. העיקר להסיר את העננה שרבצה על ביתנו, את הצל שהתנחל בעיניה של אמא והנימה השבורה שמלווה את דיבורו של אבא שמנסה להקים מחדש את העסק, בחו"ל.
מגיעה, מתנשפת, בשמונה עשרים ותשע. חצי דקה להסדיר נשימה. אני כבר מנוסה בזה, לצערי. כבר חודש שצעדות הבוקר הן חלק משגרת יומי. משחררת חיוך נימוסי לחברות ומתיישבת.

יום מתחיל.

שיעור מתמטיקה המשעמם נוראות נעצר באחת עם פתיחת דלת הכיתה. יו"דית נחמדה נכנסת ומטיחה ערימת דפים על שולחן המורה. "אלו הדפים של הטיול", היא מפטירה ויוצאת, שומעת מבחוץ את קריאות השמחה הפורצות מפי הבנות, ואת קולה של המורה שמנסה, בלי הצלחה מיוחדת, להמשיך ללמד את נפלאות הטריגונומטריה.

איזה כיף. טיול. בניאס, אקווה כיף בכנרת, מסלולי הליכה, מופע סיום מרגש.
בטני מתכווצת בחרדה. עיניי מתמגנטות על השורה החמישית, התמימה. 'עלות הטיול- 120 ש"ח, לאחר סבסוד משרד החינוך'.

בהפסקת האוכל אני לועסת את הלחם המלא שקיבלנו מאחד הצהרונים. משתדלת להתעלם ממחשבה על הדף המקומט שדחסתי לתיק. מעבירה בעדינות את נושא השיחה של חברותיי מ'היינו בבניאס שנה שעברה' ו'אמא שלי הייתה פעם במופע של ב. גודלבסקי', למחוזות בטוחים יותר כמו המורה המחליפה להבעה ושיעורי הבית בדקדוק.

ורק בדרכי הארוכה הביתה אני מנסה לחשוב איזו תעסוקה אמצא לי ליום רביעי הבא. אין לי כל עניין להוציא כסף על טיול.

מעדיפה כבר לקנות ערך צבור לרב קו.

שבוע עובר מהר. יום רביעי פוגש אותי ערה בשש וחצי, כמו בכל יום. חברות שלי עוד ישנות. הן תתאספנה בכניסה לתיכון רק בתשע ורבע, תיקים על כתפיהן וחיוך בשפתותיהן.
הולכת למטבח להכין לי קפה. משהו על השולחן צד את עיניי. דף מקופל. שני שטרות. צהוב ואדום. אני ממששת אותם, בוהה במשוררת הדגולה ששרה לי על כנרת. 'ההיית, או חלמתי חלום'? חלמתי. חולמת. בטוח. מה הסיכוי?

צל מעלי פתאום.

אמא.

מסתובבת אליה. היא מביטה בי באהבה. "למה לא אמרת לי?" היא שואלת.
אני בולעת רוקי בתדהמה. באי נעימות. "איך את יודעת?"
"יודעת". אימהות יודעות הכל, היא נהגה לומר לי ,עוד מילדותי.
"הכנתי לך תיק, אתמול בלילה. תבדקי אם את צריכה עוד משהו". היא מושיטה לי את התרמיל המוכר, המשופשף. יש בו הכל.
אוהו. אמא הטובה שלי.
"איך?" אני שואלת אותה כשהשעון מאותת לי לצאת.
אבל היא רק מחייכת: "זה מגיע לך, מי כמוך יודעת".
מחבקת אותה. אושר בחיבוקי. הקלה. אהבת אין קץ. תודה גדולה.
"בהנאה, מותק".

האולם הישן בטבריה מקבל אותנו בשמחה. אנחנו צונחות על הכיסאות, מותשות מקפיצות, הליכה ופריקת מרץ. על הבמה מולנו עומדת, מוקפת באור הזרקורים, אישה. "בלה גודלבסקי" היא מציגה את עצמה. "שרה ומנגנת על חמישה כלים".

אוחח. כל כך אוהבת מוזיקה!

אוזניי מוקסמות מקולה הערב, מחליל הצד, מנשיפת החצוצרה. אצבעותיה
רצות על קלידי הפסנתר ופורטות על מיתרי הנבל.

ואז היא מגיעה לכינור.

עיניי בוהות בה. מחזיקה את הקשת. משעינה את הכלי על סנטר. צלילים פורחים. תווים שטים להם בחלל. לא שומעת מה היא שרה. לא קולטת את המנגינה. רק נשבית בקסם היפיפה הזה. ופתאום הכל נגמר. הבנות מוחאות כפיים. ניגשות להחמיא.
אני יושבת, קפואה. רק כשבלה מתחילה להכניס את כליה לתוך נרתיקים הדורים אני קמה, רצה אליה. שואלת, כמהה: "אוכל לנגן בכינור?"
היא מעיפה אליי מבט. "את יודעת?"
אני מהנהנת. מקבלת לידיי את אחד מאוצרות תבל. ומאותו רגע כל העולם מתקפל, נמס, נעלם לו.

בידיים רועדות אני מרימה את הקשת האיכותית, מעבירה על מיתר. יותר מחודש שלא ניגנתי. ארבעים ושניים ימים עברו מאז ליטפו רעידות הכינור את נשמתי.
דמעות מטשטשות פתאום את תנועות ידיי. אני עוצמת עיניים, נושמת עמוק. הגעגוע מלווה את נגינתי. צלילים מלאכיים, טהורים, מקיפים אותי, נושקים באהבה.

מחיאות כפיים נכנסות לי, לעולם הקסם, מכריחות אותי לפקוח עיניים.
שריקות ההתפעלות מסביבי גורמות לי להתעשת, למחות את דמעותיי ולהגיש בביישנות את הכינור לגברת גודלבסקי.
"את מנגנת מקסים!" היא מחמיאה. "יש לך עתיד".
אני מודה לה, ולכל החברות שמקיפות אותי במעגל נלהב. "לא סיפרת לנו שאת מנגנת!"
גם המורה נגשת אליי. "מי לימד אותך? אצלי בבית שוכב כינור שקניתי אי אז… אבל לא למדתי מעולם…"
"אמא שלי". אני בולעת את רוקי. "היא הייתה פעם מורה לכינור".
"יפה!" היא קוראת, "אולי אשלח אליה את הבנות שלי? איך הייתי רוצה שהן תדענה לנגן! היא תוכל, אמא שלך?"

אני מבטיחה לשאול אותה.

הן נוקשות על הדלת ביום ראשון.
שתי חמודות בנות עשר ושלוש עשרה.
חדר האורחים מתמלא פתאום בצלילים מכאיבים מלטפים. אמא מלמדת אותן על הכלי. תווים בסיסיים. סול. רה. לה. מי.

למחרת קוראת לי המורה, לאחר השיעור. מחזיקה שטרות בין אצבעותיה. "שישים לכל אחת, נכון?" היא מוודאת. אני מהנהנת. "תמסרי לאמא שהן נהנו, מאד. אני אדבר איתה בערב לגבי ההמשך". מהנהנת שוב. טומנת את הכסף בארנק.

בערב, כשהיא חוזרת, עייפה, מהעבודה, אני מגישה לה את השטרות.

מאה עשרים שקלים.
שטר צהוב. שטר אדום.
הדמות הדוממת המוטבעת על עשרים השקלים קורצת אליי.

מזכירה לי טיול. וכנרת. וחלום.
אני מחזירה לך, אמא.
ולא. לא חלמתי חלום.

תודה שקראתן!
האמת, זהו הסיפור הראשון הקצר שלי. עד עכשיו כתבתי רק סיפורים ארוכים.
מקווה שעשיתי את זה טוב.

שתפי בווצאפ

עוד בנושא
אתה בוכה על זה כבר שנים
emotion_icon_19

הכוזרית הנודדת

גם אם דמעות לא עולות בי, נשמתי בוכה בלי סוף, זועקת. כל כך מתביישת, מרגישה כמו...
רק אל תסתכל על אמא
icon_42

דומיה נפשי

הרבנית שלי סיפרה את זה אולי כבר אלף פעם אבל רק עכשיו זה הוציא לי ת'דם כתוב שב...
😭😭
6

רגשנית

היי, אני לא חדשה פה באתר אבל אני רוצה להעלות נושא שלא כתבתי בשום שם. ברוך השם...
בעיה בעייתית קטנטנה..🥴🥴
newEmotionIcon_03_42

מרשמלו

כשהכרתי את האתר הזה ממש אהבתי אותו, שאפשר לשתף הכל באנונימיות. הבעיה היא- טדא...
ליקושששש 💔
newEmotionIcon_03_38

נקרעת מגעגועים 💔

ליקוש 💔 אני לא מאמינה, מתכחשת לעובדה. האישה הכי חיה, אין סיכוי שאיננה. לכל מק...
משאלות של מלאכים
9

דומיה נפשי

אבא אם תבדוק את הלב שלי, אתה תמצא שם משהו שבור. שניסיתי לבנות וגמרתי לבכות ור...
גברו עלי
65

הכוזרית הנודדת

מי את. מה את בכלל רוצה מהחיים האומללים שלי. שנזרקתי לתוכם בלי הכנה. מרגישה או...
כואבת התקווה
newEmotionIcon_21

שב"ד🏃‍♀️🏃‍♀️🏃‍♀️

ובכן מה עושים אם נוראאאאאאאאאאאאאאאאאאאא רוצים משהו כמעט משתגעים מרוב רצון. מ...
פוסטים חדשים
אתה בוכה על זה כבר שנים
emotion_icon_19

הכוזרית הנודדת

גם אם דמעות לא עולות בי, נשמתי בוכה בלי סוף, זועקת. כל כך מתביישת, מרגישה כמו...
רק אל תסתכל על אמא
icon_42

דומיה נפשי

הרבנית שלי סיפרה את זה אולי כבר אלף פעם אבל רק עכשיו זה הוציא לי ת'דם כתוב שב...
אמא מורה?
7

אנונימית

היי, אז אמא שלי מורה בתיכון, וקצת קשה לעשות לפעמים הפרדה.. יש לכן טיפים איך ל...
לשאול?
21

קול שפוי👌

האם אתן חושבות שנכון לדון באתר כאן על כל נושא שהוא? כולל על נושאים מהותיים וכ...
שידוכים וליבי קליין-משתלב😆
27

.

טובב אז נתחיל בשאלה על השידוכים.. פליז רק מי שהתארסה וכו שתענה לי. קראתי בכל ...
כלל ראשון להצלחה: טיפשות
newEmotionIcon_22

שירבוטית

כדי להצליח בחיים אדם חייב להיות נבון, אבל להיראות טיפש.הבנת? תסבירי
קשהמאתגר
newEmotionIcon_03_36

תראו אותי:(

הדבר שהכי קשה לך את הכי צריכה לעבוד עליו
אני זו לא אמא שלי. נ ק ו ד ה .
icon_set_3_19

אחת

מתי יבינו שאני זו לא אמא שלי??? נכון, היא מיוחדת, היא באמת נדירה. אבל מה הבעי...

96 תגובות

  1. אמאלה אמאלה אמאלה
    אני חייבת להגיד לך שאף פעם אני לא קוראת סיפורים ארוכים , זה לא בשבילי ,
    אבל הכתיבה שלך משכההההה ,
    הייתי מרותקת מאוד מאוד , גם התוכן יפה וגם הצורת כתיבה .
    באמת באמת שפעם ראשונה נראה לי אני מוצאת את עצמי בלי מילים להביע איך שהתלהבתי .
    תכתבי עוד מלאאאאא .

  2. את כותבת– מושלם!
    הייתה לי צמרמורת בסוף.
    וואו, זה היה יפה.
    תודה שהעלית לנו את זה לפה:)

    1. #משבצת- תודה!
      שמחה גם אני שהעליתי. פעם ראשונה, כמעט, שאני משתפת אחרים, כלומר אחרות, בסיפוריי.

  3. וואיייייי זה מהמם! ממש יש לך את זה, אהבתי נורא, תכתבי לנו עוד! (רק הערה קטנה, שיעורי כינור עולים יותר בד"כ)

    1. תודה רבה, שיכוניסטית!
      ולגבי ההערה- צודקת. אולי הייתי צריכה לכתוב שזה שיעור נסיון. אתקן אצלי.
      תודה על ההערה!

      אגב, למי שיש הערות נוספות שתגיד לי. אשמח מאד!
      (בתקווה בכלל שמישהי קוראת את זה…)

  4. שין, את כותבת מדהים.
    אם בסיפורים הקצרים את כל כך טובה, מה יהיה בארוכים?
    סתם רצון קטן, חמוד שלי.
    תוכלי להעלות עוד סיפורים שלך? נשאבתי.

    1. תודה רבה, במבי!
      סיפוריי הארוכים מעלים אבק במחשב. טרם נולד לו סיפור ארוך שלי, שגם נגמר. למעט סיפור שכתבתי כשהייתי בכיתה ג'…
      אני חושבת שגם הם טובים, אבל לא ראויים להישלח לכאן. אלא אם כן אקום ואמשיך.
      והעליתי עוד סיפור. מתישהו הוא יעלה…

    1. ואוו, הסמקתי כמעט.
      תדה, ככה אני:), שימחת אותי.

      הפוסט הבא שלי יהיה שיר. וגם אלו שיבואו אחריו (העליתי הרבה שירים…?)
      אבל העליתי לפני איזה שבוע, אולי פחות, עוד סיפור…

  5. איזה יפה את כותבת שין!
    נסחפתי עם העלילה העצובה הזאת.
    איזה סיפור מעניין,ועוד בחרת לכתוב על נושא שכמעט ואין סיפורים עליו,בטח לא באתר.
    אהבתי מאוד?

  6. מהממת!
    הייתי מרותקת עד הסוף.
    סיפור מהמם וכתיבה ברמה גבוהה ממש.
    אהבתייייי
    תמשיכי,
    ישלך אתזה בענקקקק

  7. אמאל'ה ירד לי דמעה. ממתי יורד לי דמעות כשאני קוראת סיפור קצר???
    את נגעת בי. וזה כאב.
    את כותבת מהלב אני מרגישה את זה ואת נותנת לו להוביל אותך. ורק בזכות זה יוצא לך סיפורים מושלמים כ"כ. יש לך קסם בין האצבעות, ולכן מי שקורא את סיפורייך ניהיה מוקסם, יש לך אהבה עד בלי סוף, ואת מכניסה אותה במילים. יש לך עתיד מתוקה שלי!!! ולכן אל תוותרי עליו.

    1. מכונית, ריגשת אותי.
      ריגשת אותי שאמרת שזה נגע בך. אף פעם לא כתבתי כזה סוג של סיפור. הייתי באמת מסופקת אם זה ייגע למישהי.
      ריגשת אותי עם שאר מחמאותייך.
      קסם של תגובה, מכונית.

  8. היה לי כל כך כיף לקרוא! יש לך כתיבה נוגעת, מיוחדת ויפה.
    כל פסקה היא תמצית של לב והרגשה.
    ואיזה מסר אדיר..
    אני יותר מאשמח ואחכה לעוד סיפורים שלך.

    נ.ב. אהבתי את משחק המילים
    "יודעת שאין לבחורים הללו לב, אחרת הוא לא היה נותן להם לעקל.
    מודעת גם ללב שלי. הוא צורח. לא מצליח לעכל."
    כל כך יפהה.

    וגם הקטע של 'כינרת שלי, ההיית או חלמתי חלום', וההקשר שלו לסיפור יפה ממש ממש. את כישרון.

    1. תודה רבה לך, יוז!
      תודה שהרגשת.
      תודה שהפנמת.

      גם אני אהבתי את משחק המילים הזה. אני חושבת שעליו בניתי את הסיפור… מן תובנה שעלתה לי באמצע שטיפת כלים. לא תובנה, המשחק מילים הזה…

      וכ, אהבתי גם את הקטע של רחל המשוררת…

  9. שיאווו
    את מטורפתתת
    שיןן,לא הצלחתי לעצורר
    ואני לא קוראת פה סיפורים בד"כ…
    אבל זה היה אדירר
    נמיגות הרוחחח
    ———-
    זה לא אמיתי נכון??
    זה כואב מידיייי

  10. הכתיבה שלך באיכות מאוד מאוד גבוהה. רואים שאת כישרון אמיתי, לא חרטטנית יד 2.
    וואו.. אני אהבתי את זה כל כך.
    סיפור יפהיפה, המתיקות נשפכת ממנו. קצת עצוב לי האמת.
    נהניתי בטירוף, אחד הסיפורים היפים כאן.

    וכמובן שאת מעלה עוד, כן? את חייבת.

    1. תודה. תודה.
      אני לא חרטטנית, באמת.
      לא יד שתיים וגם לא רנדומלית (הייתי חייבת להוסיף).
      שמחה שנהנית!

      והעליתי עוד אחד.

      בזכות התגובות שלכן אכתוב עוד. באמת!

      1. חס וחלילה, את לא חרטטנית יד שתיים! זה מה שאמרתי בעצם. את מדהימה וכותבת מדהים.

        הוו מצויין.

  11. וואוו
    באיחור אופייני, אבל לא יכולתי שלא להגיב.
    שיןן,
    את כותבת מושלם!!
    כתיבה זורמת, קולחת, לא קי'צית, עם רגש, עם מציאות.
    מ ו ש ל ם
    אהבתי ממש ממש את הסיפור.
    נגע בי, הכנסת ממש ממש לאווירה:)

    מוכשרת! ישלך עתיד!

    1. למה באיחור?
      אני אראה את זה תמיד…
      מסוג הבנות שאוהבות לקרוא תגובות ישנות על דברים שלהן, וגם את החדשות…

      אממ. אז תודה לך, כוכבה!
      כיף לי לדעת שאהבת וזה נגע בך ונכנסת לתוכו…

  12. וואו וואו וואווו!! זה כזה יפההה שיןןן!! איפה היית עד היוםםם?? יש לך את זה ובגדוללל מחכה לסיפורים הבאים שלךך:)

    1. תודה, חסידהה!
      לא יודעת איפה הייתי… אם לא האתר הזה אני בספק אם מישהו היה קרוא את זה אי פעם…

  13. ואווו שיןן את פשוט כשרוניתת
    נשאבתי ממש לתוך הסיפור.
    וגם המסר הועבר בצורה מעניינת.
    אני יקצר הכל לשתי מילים:?
    ואוו, מדהים!?

  14. אומיגדדד שין את מוכשרת רצחחח פשוט נשאבתי לסיפוררר
    אלופה אחת זה היה פשוט מושלםםם ואני ממש ממש רוצה לקרוא עוד סיפורים שלך….

    1. אמאלה אמאלה אמאלההה
      מה זה היה??
      אני בהלםםםם
      את פשוט כותבת יפה…
      הייתי מרותקת…בלי להזיז יד במשך כל הסיפור!
      את כותבת פשוט מושלם!!.תמשיכייי

  15. אני לא קוראת סיפורים ובטח לא ארוכים כאלה
    ואני חייבת להגיד לך שישבתי מרותקת למחשב וקראתי ממש עד הסוף.
    כי את פשוט טובה מידי, שין.

  16. שיןן.
    וואו. וואו.
    קודם כל סליחה על האיחור, רק עכשו יצא לי להתיישב לקרוא.
    וואו! זה פשוט יפה.
    איך לא העלית עד עכשו פוסטים, ילדה?
    אוקי. יש לך את זה ובגדול.
    אוהבת את הכתיבה שלך.
    תעלי עוד סיפורים כאלה, שין, בבקשה.
    ו..גם סיפורים ארוכים, אם אפשר. טוב?

    1. תודה, אבן דרך!
      ממש שמחתי לקרוא את התגובה שלך.
      אממ עד עכשיו העליתי כמה שירים… לא רציתי להיכנס לסיפור. לא יודעת למה.

      ובקשר לסיפורים ארוכים- אולי, רק אולי, אכתוב סיפור עם שניים או שלושה פרקים.
      לא רוצה להתחיל סיפור רציני בהמשכים…

  17. וואו שין, תודה שאת מוסיפה לנו חומרים כל כך מדהימים לאתר!
    זה כל כך מדהים, רגיש ומרגש, אני אוהבת את זה!

    1. ליפסום_?…

      תודה ענקית, נשמה!
      תודה לאתר המדהים הזה שרק בזכותו אני מעזה להראות את המילים שלי לאנשים.

  18. שיןן
    עכשיו אני קוראת את זה
    ורותקתי.
    באמת באמת
    סיפור מדהים על נושא מודחק שלא מדברים עליו בקושי.
    הכתיבה שלך ברמה שכל מילה שאוסיף רק תוריד מערכה.
    מחכה לעוד סיפורים ממך.
    וכמובןן שיריםם

    1. בייגל.

      תודה רבה, רבה, רבה!
      מסכימה עם המילים.

      משתדלת להעלות מדי פעם… סיפור יש עוד אחד שצריך לעלות, לא העליתי עוד…
      אני לאחרונה נתקעת עם סיפורים בלי סוף…

      וישירים יש. לפני עשר דקות, בערך, העליתי שיר…

    1. תודה רבה, נקודה!
      שמחת אותי ממש.

      ולא. לא מנגנת. רק אוהבת ממש את הכלי הזה.
      כך שאם ישנה טעות או אי-דיוק, אפיל אותה עליי ועל בורתי הרבה בעיניים מוזיקליים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגיות פופלריות