אחת אפס לאמת /52

.
לפרק הקודם

"אני לא אוהב אותך", אורי מצהיר. מכסה את עצמו עד למעלה מהראש, מסתובב לכיוון השני.

"תמצא לי בן אדם אחד שאוהב שחוקרים אותו".

"לך", הוא מאנפף מתחת לשמיכה.

"זה כמו קישטה. רק בנימה של בני אדם?" הוא מברר ברצינות.

"מאיר, לפעמים אני רוצה להעמיד אותך על המקום. רק חבל שאני לא יכול, כי אתה גדול ממני ואני מצווה לכבד אותך".

"יש מצווה לכבד גם את הקטנים ממך".

"אני לא אוהב שהורסים לי".

"בסדר". הוא מתיישב על הכיסא, מתכנס לשתיקה.

"ללכת, אתה גם יכול?"

"לא". מאיר לא מחייך, מרים את קצוות השמיכה כלפי מעלה. "אני יכול לשאול שאלה אחת, בלבד?"

"זו קביעת עובדה", אורי מקטר. "אל תסווה את זה בתור שאלה נימוסית. כי טיפש, אני לא".

"אפשר?"

"אחת, וזהו".

"מה גרם לך לברוח, לזרוק את כל כללי הבטיחות לאחור ולרוץ להציל את חלי? הרי ביננו, היינו יכולים להוציא אותה משם, גם בלעדיך. בלי שתיפגע".

"מורכב", הוא יורה במהירות, עוצם עיניים.

"תענה".

"פקודה?"

"אתה אמרת".

אורי נאנק. "יש לך כוח, זמן, סבלנות?"

"יש", בשבילך.

הוא מתיישב. "אני פצצת אנרגיה, לא מסוגל לשבת בלי לעשות כלום. במיוחד כשאני יודע שאחותי נמצאת בעומק סיבוך. אם יש לי את היכולת לעזור, למה שלא אעשה את זה?

בניגוד אליכם, אני מכיר את חוסיין לא מהיום. יודע באילו נקודות אפשר לגעת, ומאילו עדיף להתחמק.

האחוזים של המבצע איתי, או בלעדי. הם בהחלט שונים. ותסלח לי אם זה נשמע גאווה. אני לא במוזה של התיפייפות".

"ועכשיו, את הסיבה האמיתית, בבקשה".

"זה האמון שאתה נותן בי?" אורי משדר פנים נעלבות.

"זה בדיוק".

הוא חושק שפה עד כאב, "טוב, נודניק. רציתי שהוא ילך לעבד. יאמר לו, הילד עשה ממני צחוק, צריך להיפטר ממנו. אחת ולתמיד".

מאיר מקשיב.

"עבד יאמר לו שאין אפשרות, כי הצוואה אומרת אחרת".

מאיר שותק.

"כל עוד חוסיין לא האמין שמגיע לי מוות, סבלתי. עבד לא היה יכול לספר לו על הצוואה. מהרגע שחוסיין לקה בשיגעון גדלות, עבד היה חייב לספר לו. עכשיו יש לי שקט, סוף סוף".

"העיקר אמרת שהדאגה לחלי גרמה לך לקום ולנסוע לפקיעין, אה?"

"גם. ואין לי כוח להתווכח איתך בנוגע לעניין. סחטת אותי עד הטיפה האחרונה".

"אנחנו באמת לא ניכנס לזה כרגע, כי זה לא יגמר. שאלה נוספת, איך אתה יודע מה הצוואה של אבא שלך?"

"אמרת שאלת אחת", אורי מרוגז. "עניתי. אני פטור".

"זה בונוס".

"מבחינתך".

מאיר מצמצם מבט לרגע אחד, ארוך. "או-קי", הוא מתרומם. "יום טוב".

"תודה, מעריך את הצעד הזה מצידך".

"למענך", הוא משלח לעברו זוג עיניים חפות משקר. "הכל".

—

גם אבא כתב בצוואה שלו, למענך הכל.

הראש של אורי הולם בפראות, בחוזקה. כשפרצתי לבית של עבד, מצאתי את הבובה, את הצוואה.

קראתי, החזרתי למקום.

בכיתי, צעקתי. ואף אחד לא היה שם כדי לשמוע אותי. כולם היו בחתונה של שירה וחמדן.

הם נהנו. אני לא.

היא חובטת בי כל יום מחדש.

אבא חזה את ההתפתחויות מראש. כתב, תנו לשירה להתמודד. ואני, הפרתי את הצוואה שלו. ניסיתי להתערב, לעזור לה.

נכשלתי, היא שילמה על זה.

מתי אקלוט שלא נועדתי להיות סופר-מן? אני בן אדם, וזו המתנה הכי גדולה שקיבלתי.

עכשיו, נשאר לי להבין.

***

"מסכן, היית רעב". נאסרין מחבקת את אמיר, הלב שלה מתכווץ.

היא עוקבת אחרי הפה שלו, מתאמץ לגמוע טיפות קטנות מהבקבוק. "אתה חמוד".

אמיר נועץ בה עיניים גדולות.

היא מעקמת מעט את הבקבוק שיהיה בזווית אלכסונית מתאימה. "אם הייתי יכולה להביא אותך לאמא, הייתי עושה את זה".

נאסרין מתיישרת על המיטה. "אתה מאמין לי, נכון? אבל אבא לא מסכים. אמא לא תעזור לי לברוח מהמטלה של אבא, היא אמרה את זה חד משמעית. אתה נוטר?"

אמיר סוגר ופותח עפעפיים.

היא נושכת לשון, מעבירה אצבע על תווי הפנים הרכים. "מתגעגע?"

הוא ממשיך לגמוע בשקיקה, לא עונה.

"אוף".

—

"ג'מה עדכנה אותי שיש לכם פמוטות בבית".

"מאשר", חמדן עונה בהכנעה.

"אני לא מבין, למה לא העפת את הזבל הזה ברגע שהתאפשר לך?"

"לא חשבתי שהוא נורא כל כך", חמדן מסתכל על עבד, משתדל להיראות תמים. "בסך הכל נרות".

"אתה תינוק", הוא מטיח בו. "התנהגות תינוקית. יותר גרוע משל הילד שלך".

"אני יכול לראות אותו?" חמדן זז בחוסר נוחות.

"לא".

"אבל, הוא הבן שלי".

"והנכד שלי".

"החורג". הוא מעז לומר, להפר שתיקה.

עבד תולה בו זוג עיניים רצחניות, "מה אמרת?" הקול שלו עולה באוקטבה מהירה, צווחנית.

"אני", חמדן בולע רוק. "לא משנה".

"לא משנה, אתה אומר". עבד מתקרב לעברו. אוחז בצווארון החולצה, מהדק סביבה אצבעות מלבינות. "אתה בטוח?"

"כן", חמדן מתקשה לנשום.

"עבד", אסלי לוחשת מהצד. מתחננת.

הוא עוזב אותו באחת. "אתה חי על ניסים. ועד שאני לא רואה שינוי בהתנהגות שלך, אמיר נשאר כאן".

"מה, זאת אומרת?" הידיים שלו נקמצות מעצמן לאגרופים. משהו בו מתמרד.

"מה שהבנת. כשתתחיל להתנהג כמו גבר, תדבר איתי. כשתפסיק להיות נמושה ולפחד מאשתך, אנחנו נחזור אל העניין הלא פתור הזה. ועד אז, אמיר פה. ברור?"

חמדן מתנשף. "אבא, אתה צוחק עלי". הוא לא מאמין, הוא לא רוצה להאמין. עבד לא עושה לי את זה.

"לא". חד, פוצע.

"מה הכוונה שלך בלהיות גבר? בלא להיות נמושה?" אני לא באמת שואל את זה, אני לא באמת מתכוון להתחיל להתעלל ביסמין. אני לא.

אני כן.

"לחנך אותה, שתתנהג כמו אישה של בעל מכובד כמוך. קצת הערכה עצמית, לא תזיק. גבר".

חמדן נושם, "היא אחותי".

"זה אמור לתת לה פריווילגיה?" עבד מרים גבה, תמה.

"כנראה שלא", הוא ממלמל.

"בטוח".

"אני יכול לכל הפחות, לראות אותו?"

"עכשיו? ממש לא. אנחנו נדבר על העניין בקרוב, נראה אם יש שיפור בהתנהגות שלך".

"אתה לא עושה לי את זה".

"אני בדיוק עושה לך את זה. תלמד להכיר, הצד הרע שבי".

חמדן מסתכל עליו, מעביר מבט אומלל אל אסלי. היא בתגובה, משפילה עיניים, שותקת.

חמדן מתרחק, לדלת. נחוש. יהיה מה שיהיה, אמיר יחזור אלי.

יסמין, תאלצי לסבול. ואת זו שהבאת את המכה על עצמך. השארת אותו בבית, לבד.

תשלמי ביוקר.

עבד צודק, הכל באשמתך.

***

"מוזר מאוד", נוי מאשרת. "הייתה שם אחת, ג'מה. היא עמדה מאחורי הדלת והקשיבה לכל מה שדיברנו, היה נראה ששירה פוחדת ממנה. היא לא הייתה במיטבה, בלשון המעטה. ברגע שהג'מה הזו נכנסה לחדר, שירה רק רצתה שאלך".

מרים מכווצת מצח במחשבה, "מסקנה: הגיע הזמן לפעול".

"איך?" נורית בלחץ. "היא לא מוכנה לקבל עזרה".

"אולי… עיתון".

"מה?" נוי מתבוננת בה.

"חכו רגע", מרים ניגשת למחשב, עורכת בירור קצר. "בול, הם מנויים לעיתון החדשות הערבי. נורית את מבינה מה זה אומר, כן?"

"לגמרי, אני מוכנה להתחיל לעבוד ברגע זה".

"אני לא מבינה", נוי מתערבת. "אפשר הסבר? אתן זוכרות מה קרה ברגע שהבעל שלי, ראה את העיתון".

"זוכרות", מרים נושכת שפה. "אבל מאז שינינו את הכללים. עזרת לנו לדייק את עצמנו, לדעת מה אפשר לכתוב, מה בשום פנים ואופן לא.

אנחנו נכתוב עיתון משלנו. זאת אומרת, לא בדיוק. אנחנו בסך הכל נשתיל שם כתבה רצויה, במקום אחת לא רצויה. כמובן שנחליף בין העיתונים, כדי לא לעורר חשד. נורית כבר אלופה בעניין, היא עושה את זה מעולה".

"ומה זה יעזור?" נוי מבולבלת.

"נחדיר שם רמזים. העיתון אמור להגיע מחר. ניתן לנורית לעבוד עכשיו בלי הפרעה, הכל חייב להיות מדויק. על הקשקש. אני אתן לך לקרוא את הכתבה הסופית, תביני הכל".

"ואם גם לאחר מכן היא לא תרצה לקבל עזרה?"

"אל תדאגי", היא מחייכת. מסמנת לה לצאת מהחדר, להשאיר אותו שקט, בשביל נורית. "לפחות שהוא יהיה אצלה, בהישג יד".

"חמדן לא קורא בעיתון?"

"קורא, בוודאי. אבל הוא לא יבין".

"למה?" למה הבעל שלי כן הבין, העניק במתנה מכות רצח.

"אנחנו מכוונים את הרמזים לפי הבחורה. מקסימום הוא יחשוב שמדובר בטעות, לא יותר מזה".

"מפחיד".

מרים עוצמת עיניים. "וקצת מסוכן, למרות הכל. תתפללי".

***

"היי, מה שלומך?" הקול העליז של אוריה מעבר לקו.

"אני לא יכול לדבר איתך", יוני קשוח.

"סליחה?"

"לא בדיחה".

"אתה לא רוצה את האספקה הקבועה?" הוא מברר.

"לא", הידיים שלו מזיעות על הטלפון, עוד רגע ואהפוך לשלולית מים. יגרפו אותי לביוב, בדיוק כמו שמגיע לי.

רע שכמוך, מדבר עם אוריה. אחרי הסיכום בפגישה עם שי. לא היית צריך לענות לו בכלל.

יוני מתכווץ, מרגיש כאילו שוט מכה בו.

"למה, מה קרה?" אוריה חשדן. "לא מתאים לך".

"אני". יוני נושך שפה.

"אתה". הוא מעודד אותו. כולו דבש, נופת צופים קוצנית.

"החלטתי לנתק קשרים. לחזור להיות בחור רגיל, מהשורה".

"בחור כמוך, שהיה בתחתית של התחתית. לא יכול לחזור להיות רגיל. תשכח מזה".

"אני כן", הקול שלו רועד. המילים של אוריה הלמו בו, גרמו לו להצטרד. "בטח שכן".

ואולי לא? האופן הבטוח שבו הוא הציג את הדברים גורם לו להתערער, לאבד לרגע שיווי משקל.

"צריך עזרה?" שמואל נכנס לחדר, לוחש.

"הו", יוני נוחת על המיטה בחוסר כוח. "בדיוק אותך אני צריך".

"מה?" אוריה מנסה להבין, מרוגז. "יוני, תפסיק לשחק איתי".

"אוריה", שמואל מדבר אל תוך הטלפון, רגוע. "עוד שיחה אחת אל יוני, ואתה מתעסק איתי".

"שמואל? אני שומע נכון?"

"שמיעה מאה אחוז", הוא מגחך. "זה בדיוק אני. ואם אתה לא רוצה שנחזור לימים אפלים יותר, יש לך שלוש שניות לנתק את הטלפון".

אוריה שותק.

"חדרו לך מים לאוזניים?" הוא מברר בציניות.

צליל ניתוק עונה לו, מבוהל.

שמואל מחייך לעצמו. "ברוך שפטרנו".

"איך עשית את זה?" יוני בהלם. "למה הוא כל כך מפחד ממך?"

"סיפור ארוך. כשיש לך זמן, תעדכן אותי. אולי הוא יעניין אותך. לך לשטוף פנים", הוא כבר עם רגל אחת מחוץ לחדר. "אם תרצה משהו, אני למטה. קצת פרטיות, אף פעם לא הזיקה לבן אדם".

יוני בוהה בדלת הסגורה. קם, מטושטש. הולך לשטוף פנים כמצוותו של שמואל.

אני באמת צריך שקט.

הוא מסתכל על המראה, רואה את הבבואה של עצמו משתקפת שם. מרוחה.

מה עם אורי?

***

"אני רוצה לראות את הדבר הזה מחוץ לבית, הרגע".

"אבל למה?" יסמין מחזיקה את הדבר הזה צמוד אליה. לא מצליחה להבין מה עובר עליו. "הסכמת לי, בהתחלה. מה קרה פתאום?"

"בהתחלה", הוא מדגיש בקוצר רוח. "קדימה, לפח".

"לא רוצה". היא מנסה לעשות שרירים. "הפמוטות חשובים לי".

"אמיר, חשוב יותר".

"חד הם", היא לא מהססת.

"אבא צדק", חמדן יורה בעצבים. "נתנו לך אצבע, התנהגתי אליך בסבלנות. הסכמתי הכל. את רוצה את כל היד, כבר אין לך כבוד אלי".

"יש לי", יסמין מצהירה במהירות. "מבטיחה", רק שלא יעלה לו הדם לראש.
"אז לזבל, עכשיו".
"לא".
"את רוצה שאפעל באמצעים שלא הכרת עד היום?"
היא רועדת, "מעדיפה שלא".
חמדן מתקרב אליה. יסמין רוצה להיעלם. העיניים שלה הופכות ליבשות, סדוקות מפחד.
"תביאי. לי. את. הפמוטות".
היא מהדקת אותם אליה, חזק יותר. "בבקשה, חמדן".
"בכי זה לחלשים", הוא תולש אותם בקלילות מתוך הידיים שלה.
"למה?" היא לא מסוגלת לראות את זה קורה. "למה?"

חמדן לוקח שקית אטומה, משליך אותם בהבעת גועל פנימה, קושר. "ג'מה, תשליכי את זה לפח האשפה המרוחק ביותר שאת מכירה".
היא מהנהנת, יוצאת.
"שבי".
יסמין נשארת לעמוד.
"אמרתי, שבי".
"ואם אני לא רוצה?" היא מתריסה, מנסה לשמור על הכבוד הנעלם שלה.
"להושיב אותך בכוח?"
"לא". הוא התנפץ לרסיסים. היא מתיישבת.
"תסתכלי עלי".
יסמין מרימה לעברו מבט חושש.
"הישרדות, מכירה את המילה?"
"כן", הלחישה שלה כמעט בלתי נשמעת. דמעות לוחצות לה על העיניים. היא מעפעפת.
"מהיום, זה המצב שלך. תתרגלי".

"רק תגיד לי, למה?"
"כי אנחנו חיים בג'ונגל. וכי על אמת, משלמים ביוקר".
"לאיזו אמת אתה מתכוון?" היא מתכווצת. אלוקים, לא יכול להיות שהוא הבין הכל. אסור שהוא יבין, אסור. אחרת אני אבודה.
כבר עכשיו אני אבודה.
"לאמת", הוא נועץ בה עיניים יוקדות. "של החתונה איתי".
יסמין שותקת.
אין לה מה לענות, היא לא מסוגלת לענות. אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני.
הוא הבין.
זהו, אני מפורקת.
וכאשר אבדתי, אבדתי.

© כל הזכויות שמורות