לימון מוסיף המון

סיפור שכתבתי!
"באמת באמת את חושבת ככה?"
"כן!"
"באמת??"
"באמת באמת!" נאנחה שירה. "נו, אפרת! כבר אמרתי לך שזה מה שאני חושבת! אני לא נוהגת בדרך כלל לשקר.."
אפרת נאנחה גם היא. על אף ההבטחות הנמרצות של שירה, היא לא היתה בטוחה שזה מה שבאמת היא חושבת עליה.
אה, אם היתה דרך לקרוא מחשבות של אנשים…
במהלך היום חזרה אליה המחשבה הזו הרבה מאד פעמים.
כשהמורה אמרה לה בשחנ"ש 'את ילדה טובה מאד, אפרת, ואני חושבת שתוכלי להשפיע מאד על רבקוש אם תשבי לידה',
כשחברה גילתה לה משהו,
כשהמדריכה הסתכלה עליה במבט מוזר
וסתם ככה, המון פעמים במהלך היום היא חשבה לעצמה על היכולת הזו. של קריאת מחשבות.
מה היא לא היתה נותנת בשביל לקרוא מחשבות של אחרים?
בשביל לדעת מה חושבים עליה??
המון.
אבל אין סיכוי שזה יתגשם אי פעם! היא היתה בטוחה. זה קורה רק באגדות הקסומות. לא משהו שיכול להתגשם מתישהו…

אבל דווקא כשזה באמת קרה, היא היתה כל כך מופתעת עד שהיא שכחה לברר אפילו איך זה יכול להיות.

***

אחרי כמה ימים היא הלכה, יחד עם שירה, שבי ואביגיל מפזמת שיר עליז, בחזור מבית הספר, חולמת בהקיץ על מיץ-המנגו הקר שמחכה במקרר, ועל קוביות הקרח שממתינות לה במקפיא.
היום היה רותח. רותח מהסוג שאתה מעדיף להסתגר בבית, מתחת למזגן, ולנגוס בנונשלנט בארטיק אננס קפוא. אבל, מה לעשות, פקחי משרד החינוך לא שאלו אף אחד אם להתחשב במזג האוויר או לא. לומדים-אז לומדים! כל היום הם נחנקו בכיתות הלוהטות וברגע שנשמע הצלצול הם מיהרו ללכת הביתה. וכאן התחיל להטוט מסובך למדי… אם הם ילכו מדי מהר-יהיה להם חם, כי כידוע כשרצים נהיה חם.. מצד שני אם הם לא ילכו מהר הם ישארו בחום הרותח והדביק הזה עוד יותר! וקוביות הקרח שבמקפיא ימסו!
אז הם ניסו לשמור על קצב אחיד למדי, מה שהיה קצת קשה בהתחשב בצחוקים של שירה, בשרוך הארוך מדי של שבי, באנחות של אביגיל ובהרהורים של אפרת.

אבל בסוף הם הצליחו! המטרה הושגה!
הם הצליחו להגיע הביתה בשלום!
היא נפרדה מהם והלכה לה לבד הביתה. שותקת. חושבת על מיץ המנגו ועל-
היא נעצרה מול לימון זורח ומוזר שבהק לו לאור (וחום) השמש, בתוך הגינה שלהם, בתוך עציץ הגרניום היבשושי.
מה? שוב נפל אליהם לימון מהעץ של השכנים ליד?
היא התכופפה והרימה אותו. היה לו ריח מתקתק, משונה מעט, והוא היה צהוב. וחלק. ומושלם.
ממש לא דומה ללימונים מהעץ של שיפמן.
בעצם-
רק רגע!
לימון?
מה לימון עושה פה בעונה כזאת??? היא תהתה.
העיפה מבט על העץ של שיפמן, והוא אישר את תמיהתה.
לא היו עליו שום לימונים!
אז אם הוא לא מהעץ של שיפמן… מאיפה הוא כן יכול להיות?
שקית בד צהובה שנחה בסמוך ללימון, משכה את תשומת ליבה.
היה בה בקבוקון אפור מוזר שהיא הרימה ורחרחה בחשדנות. אה, וגם פתק קטן שהתחבא בקיפוליה.
מממ… מעניין מא-א-ד…

***

אחרי עשרים דקות, היא כבר היתה יותר מאוששת אחרי מיץ המנגו מחיה הנפשות וקוביות הקרח (נשארו רק שלוש! מזל שהגיעה בזמן!), והיא הוציאה מתוך הילקוט את השקית עם הלימון המוזר ההוא, הבקבוקון האפור והפתק.
הפתק!
רק עכשו היא פתחה אותו, ומשהו בו היה מוזר.
הוא היה נראה כמו טאבלט, אבל דקיק, ומחומר דמוי-נייר שהיא יכלה לקפל ואף למולל בידיה.
היא בחנה אותו בחשדנות משני הצדדים.
הוא היה ריק!
מה?
מישהו פה צוחק עליה?

אור פתאומי מילא את המסך שלו.
'שלום לך, אפרת.' השורות נכתבו, אות אחר אות, כשהיא הורידה את מבטה לעבר הפתק-הטאבלט המוזר.
אפרת?? עיניה גדלו והיא הניחה אותו מהר על המיטה והתרחקה. מאיפה הוא יודע את השם שלי???
'את נבחרת בקפידה על ידינו.'
מה?! מי זה? מה אתם רוצים ממני? איך הגעתם אלי?!'
'הו הו…זה לא משנה מאיפה הגענו אלייך. יש לנו שיטות. אבל אם זה יעזור לך, אנחנו מארגון 'כח-על' .'
מה? איך הם יודעים מה אני חושבת? מה, הם..
'קוראי מחשבות. כן, כן.'
קוראי מחשבות? אתם? מה? מי אתם בכלל? ואיך אתם עושים את זה?
'זה בדיוק מה שאנחנו רוצים להציע לך. זוכרת מה רצית בימים האחרונים? מה היתה התשוקה שלך?'
"אבאלה!" היא צווחה. "מאיפה אתם יודעים מה אני חושבת, ומה החלומות שלי?!"
'כל זה לא משנה בכלל' המשיכו השורות להיכתב על הדף. איכשהו, היה מקום לכולן.
'את רוצה לקרוא מחשבות?'
אה..כן..לא..מה?
'כן או לא?'
כן.
'אז תקחי צלוחית קטנה, כפית וסכין מהמגירה הימנית שבמטבח' המשיכו המילים המוזרות להופיע.

אם היא תעשה מה שהם יאמרו לה היא תקרא מחשבות באמת? רק עכשיו חדרה הידיעה לראשה. מגניב! ו..בטח שאני רוצה!
היא רצה להביא מהר צלוחית קטנה וסכין וכפית, וחזרה בלב הולם אל החדר.
היא באמת הולכת לקרוא מחשבות עכשו?

היא הרימה שוב את הפתק, וראתה שכל המילים הקודמות נמחקו ממנו.
רק שניה, הכל היה בעצם חלום? היא הרהרה בפחד והניחה אותו על השולחן.
'שום חלום, אפרת. את יכולה לצבוט את עצמך' המילים חזרו להיכתב.
היא צבטה. זה כאב.
אוקי, אז אני לא בחלום. ומה, אני באמת הולכת לקרוא מחשבות עכשיו? מגניב!
'כן, אפרת. כן. לא זה מה שרצית?'
ברור שזה מה שרציתי! נו, מה לעשות?
'תקחי את הסכין.'
היא לקחה.
'תוציאי את הלימון מהשקית ותחתכי אותו באמצע. באמצע בדיוק.'
היא חתכה.
היה לו ריח מתקתק מאד, כמו של…סוכריה.
סוכריה!
היא רחרחה אותו שוב בחשד. הריח מאד הזכיר סוכריית לימון משום מה..
'ועכשיו קחי את הכפית ותרוקני ממני שתי כפיות לצלוחית.' הוא פקד. 'שתי כפיות בדיוק!'
סימן הקריאה שהשאיר הפתק על עצמו היה גדול ואדום. כנראה מאד חשוב כאן הדיוק.
היא רוקנה בזהירות לתוך הצלחת שתי כפיות מבשר הלימון הצהוב והבוהק.
'יופי. עכשו תקחי את הבקבוקון האפור, ותשפכי שלוש כפיות לצלחת.' ציווה הפתק.
היא מדדה ושפכה בעדינות מהנוזל הכתום שהיה בו.
ריח נעים התחיל לעלות באוויר.
לבקבוקון היה ריח של פרחי הדרים נעימים, של ים ושל אביב.
היא ערבבה בזהירות, כפי שהורה לה הפתק המשונה, ועד מהרה תערובת משונה בצבע כתמתם עם נצנצים מוזרים ניצבה בצלחת.
'עכשיו תשתי את התערובת. כשתגמרי אותה, תוכלי לקרוא מחשבות.' סיים הפתק.
ברגע שהיא נגעה בו שוב, נמחקו כל השורות שהיו כתובות בו עד עכשיו. והוא חזר להיות פתק רגיל.
רגיל?
למראית עין.
היא הניחה אותו במגירה שלה לבינתיים, עטוף בשקית הבד האפורה, ובידיים רועדות מעט ניגשה לשתות את התערובת.
היא היתה מתוקה, מתוקה מאד, אבל משום מה לא גרם לה המתוק הזה לבחילה. הוא היה מתוק מהסוג הנעים, שמשכנע אותך ללגום ממנו עוד ועוד, והעובדה הזו היתה מוזרה.
התערובת מורכבת מלימון!
איך זה ש…?
היא משכה בכתפיה וליקקה את שפתיה.
זה היה טעים!

מה, עכשיו היא אמורה לקרוא מחשבות? היא לא מרגישה כלום בינתיים…
הצלוחית הריקה התמוללה בידיה, והיא חיפשה לראות למי היא תוכל לקרוא את המחשבות, אבל רק דובוני פרווה ובובות חרסינה היו באזור.
אמא, שבדיוק נכנסה לחדר, הצהילה מאד את אפרת.
הנה בת אנוש סוף סוף, לקרוא לה את המחשבות!
"אפרתוש" אמא היתה עייפה. "איך היה בבית הספר היום, מותק?"
"אה..אממ..היה ממש נחמד, חוץ מהחום המשגע הזה" היא ענתה במהירות. למה היא לא רואה מה אמא חושבת? ואיך בכלל היא אמורה לראות את זה? לא הגיוני שיהיה רשום לה על המצח, גם כי היא רחוקה מדי והיא לא תצליח לקרוא כלום, וגם כי המחשבות מתחלפות הרבה יותר מהר מקצב של קריאה..
אז איך כן?
בתוך בועת מחשבה? אותיות מרחפות באוויר?
"בואי, אפרת, תעזרי פה לקפל כביסה" פרקה אמא סל עמוס על המיטה וחייכה לאפרת. "אני יוצאת שניה להרים את ארי שבוכה"
תחושה מוזרה התחילה לעטוף לה את הראש. זה היה כאילו.. כאילו יש לה שני מוחות. כמו שני לוחות עבודה.
זו היתה תחושה מפתיעה.
היא יכלה להכנס לאחד מהם (שהיא ידעה פתאם שהוא המח שלה),וזה לא הפתיע אותה, אבל החידוש היה שגם למח השני-שכנראה היה של אמא-היא יכלה להכנס!
היא ניסתה בזהירות להשתחל אליו (טיפה קשה להסביר איך אבל זה היה סוג של דיסק-און-קי וירטואלי מוזר שהיא הכניסה. כן כן, זה נשמע הזוי ומטורף אבל כל זה באמת קרה לה!) וגילתה שהיא יכולה ממש לראות את הרגשות של אמא! ומה היא חושבת!
היא התנשמה בהפתעה. כל התהליך הזה לקח לא יותר משתיים-שלוש שניות, עד שהיא הצליחה להכנס למח של אמא שלה. זה לא כאב אבל היא הרגישה בסחרחורת קלה..

היא התיישבה על המיטה ובהתה בכביסה שהיתה מונחת עליה.
אמא שלה הרגישה כמה דברים, בדיוק באותו הזמן, והיא יכלה לראות את זה! היא יכלה לראות מה אמא שלה מרגישה, אפילו שהם לא היו באותו חדר!
אז אפרת גילתה שאמא גם עייפה מאד, בגלל ארי שצרח כל הלילה, וגם מאושרת-בגלל מסיבת סיום המסכת שיש היום ליונתן, איזו התרגשות! הבן הבכור מסיים מסכת פעם עשירית!
היא גם היתה רעבה קצת וטיפה מוטרדת בגלל הבעיות המוטוריות שהגננת של דינה בת החמש סיפרה לה עליהם היום בבוקר. הילדה לא מצליחה לגזור נורמלי! והיצירות שלה-מקושקשות וגולשות למדי..
את כל זה היא ראתה, היא ידעה, שאמא שלה הרגישה.
לכל רגש שוייך צבע מסוים, ואפרת ידעה איכשהו את הרגש שלו שייך הצבע-לבד. בלי עזרת מילון או תרגומון.
פשוט ידעה!
לעייפות היה צבע אפור חלש, לאושר צבע כתום ועליז עם שפריצים צהובים-בהירים, לרעב צבע אדום שהחל לגדול מרגע לרגע (מה שאומר שאמא נהיית יותר ויותר רעבה) ולדאגה צבע חום כהה.
איזה מגניב!
עכשו היא תוכל לקרוא מחשבות לכל מי שהיא תראה?
בדיוק מה שהיא ביקשה!
איזה כיף שהחלום שלה התגשם!

***

למחרת בבוקר מזג האוויר היה יותר נעים, והיא יכלה ליהנות בשקט מהיכולת החדשה שקיבלה פתאם.
איזו הרפתקה!
היא הספיקה לגלות שסימי השקטה יודעת לצייר ממש ממש יפה ואף אחת לא יודעת על הכשרון הזה, לעלות על המתיחה של איילה על תמר, לראות מה ציבי חושבת באמת על יהודית, ולגלות מהם התשובות לשאלות ששאלה המורה ע"י קריאת המחשבות שלה.
וכל זה ברבע שעה אחת!
כל מפגש כזה עם עוד דמות סחרר אותה, אבל היה שווה את זה.
כל דמות שהיא פגשה הוסיפה, וירטואלית, את 'לוח העבודה' שלה-למח שלה!
היא גילתה שהיא יכולה לקרוא לכל דמות את המחשבות והרגשות, עד מרחק של חמישה קילומטרים, בערך.
זה היה מגניב!
בשיעור השני היא תהתה לעצמה בשקט איך היא הסתדרה בלי היכולת הזו עד עכשיו.
היו כל כך הרבה דברים מעניינים מסביב!
היא יכלה לדבר עם מישהי, ולדעת מה היא חושבת עליה, היא יכלה לראות מה המורה כותבת ביומן הכיתה, או מה החברה כותבת ביומן האישי..
המון דברים.
אבל יחד עם הכיף והחוויה שסיפקה לה היכולת החדשה, התגנבה לה מחשבה חדשה ומפתיעה בשקט.
יכול להיות ש..זה בעצם גזל?
שזו אולי חדירה לפרטיות של אחרים?
בטוח.
היא התנשמה.
היא רוצה את היכולת הזו. רוצה ממש!
אבל..
היית רוצה שככה יעשו גם לך?
ידעו לקרוא את כל ההרגשות הכי סודיות שלך?

***

היא ניגשה לחדר, ובאיטיות הוציאה את הפתק-טאבלט ממקומו.
בשניה הראשונה כלום לא קרה.
באצבעות רועדות היא נגעה בו חרישית.
הוא התעורר לחיים.
אני רוצה להפסיק לקרוא מחשבות היא חשבה.
הרבה צער היה מקופל בחמש המילים האלו. המלחמה שלה אתמול עליהן היתה גדולה. וקשה.
וסימני נשיכות השפתיים שלה מאתמול עדיין נשארו בחלקן.
ועדיין, היא לא מתחרטת.
היא רוצה להפסיק לקרוא מחשבות.
תן לי דרך להפסיק את זה.
'באמת?' כתב הטאבלט.
כן.
'לא תתחרטי?'
לא אתחרט.
'את מודעת לזה שאם תעשי מה שאני אומר לך, לא תוכלי לקרוא מחשבות יותר?'
כן.
'לעולם.'
הפעם היא היתה מהוססת יותר לפני שענתה. אני מסכימה.
'בחירה שלך, אפרת.'
נכון. נו כבר!!
'תקחי את הלימון החצוי מהשקית' ציווה הפתק.
'תשימי, שוב, שתי כפיות מבשר הפרי, ושלוש כפיות מהבקבוקון האפור'
היא ערבבה בזהירות, כמו אז, את תכולת הקערה, והעיפה מבט על הטאבלט כדי לגלות שהוא התכווץ טיפה, והשורות שהיו בו-נמחקו.
עכשו התחיל הטאבלט שורה חדשה: 'תקחי סודה לשתיה מהמטבח. שתי כפיות.'
סודה לשתיה?! מה הקשר??
'סודה לשתיה.'
כשהגרגר הראשון נגע בתערובת הכתמתמה-צהובה, משהו מוזר קרה לה. היא התגבשה יותר ויותר, עם כל גרגר של סודה לשתיה. התכווצה והתמתחה והפכה למן בצק סוכר-סליים דביק-עיסה משונה מאד.
'יפה מאד. התערובת הפכה ללוקמוס-איזיפולקוס שתיים נקודה שמונה אינצ'ים' הודיע הפתק.
'תחתכי חתיכה קטנה ותגלגלי אותה לצורת כדור.'
הכדור הקטן בער לה ביד.
'ברגע שתאכלי אותו' ציין הפתק. 'לא תוכלי יותר לקרוא מחשבות. לעולם.'
אפרת הנהנה.
'תמצצי אותו, אפרת' הורה הפתק.
הכדור היה מריר הפעם, ושרף בגרונה כאילו שיש בו איזו דלקת (בגרון).
חמצמצות עלתה בה.
עם כל מציצה היא הרגישה סחרחורת קלה. ביי לוחות עבודה מדומים שבמוח, ביי קריאת מחשבות נחמדה, ביי ידיעת רגשות של אחרים.
ביי הכל.
היא מצצה אותו לאט, והטעם המגעיל דחה אותה.
היא התאפקה לא לעוות את הפנים בגועל, והבנה חדשה, לא מוכרת, עלתה בה.
ככה מרגישים בחיים?
שאת הדברים הטובים, הנוחים, אבל הלא-תמיד צודקים – קל וכיף לעשות, לעומת הדברים הנכונים, שקשה לעשות?
הכדורון הקטן ירד לאיטו והחליק בגרונה.
היא גמרה אותו.
זהו. נגמר הכל. עכשיו היא לא תוכל לקרוא מחשבות יותר-לעולם.
זה.. היה שווה? ככה לוותר על הכל?..
ופתאום היא ידעה.
למרות הכל-
היא לא מתחרטת.
היא יודעת שהיא עשתה את המעשה הנכון.