לב אפור/11

אורזים מזוודות

לפרק הקודם לחצי כאן

"השטח נקי לפעולה ממחר בשעה עשר בבוקר" עדכן הגבר השחור את הבוס כאשר לאחר שניתק את הנייד שלו.

הוא נכנס אל מרכז המרתף החשוך שהואר באלומת אור קטנה והיה אפוף בריח של עישון כבד.

הבוס מעך את שארית הסיגריה במאפרה.

"החומר?" שאל עת הפנה את ראשו אל הבלונדיני.

"כן מוכן" ענה.

***

'איך זה שאני מוכנה פתאום לארוז, ואני אפילו חושבת לצאת עם המשפחה לנופש מחר?' הרהרה ליבי בזמן שבחנה את ארון הבגדים הגדוש שלה.

'אולי אני שוב עושה דברים בלי ריכוז וחשיבה? כמו הצלחת אחרי הארוחה..

'אבל לא. משהו אחר זורם בתוכי. שמחה ושחרור.. מאיפה זה הגיע? רק לפני רגע רציתי רק לישון…

זו זהבה.

זהבה הזאת יודעת ללחוץ על הכפתורים הנכונים כדי להפוך אותי למישהי אחרת.

מעניין מה היא רצתה לספר לי…'

חיהלה נכנסה אל החדר.

"היי" חיהלה פחדה, היא יודעת שאם אחותה לא במצב רוח טוב להיות בקרבתה זה בגדר סכנה.

"מה??" עיקמה את הפרצוף. 'למה נכנסים אליי לחדר כשאני חושבת? למה??'

חיהלה החווירה "אבא שאל איזו מזוודה להביא לך מהמחסן"

"את הכחולה הגדולה החדשה" ענתה מייד.

"ליבי זה רק שלושה ימים…" העירה את תשומת ליבה.

"את חושבת שאני לא יודעת את זה?" צעקה.

חיהלה נבעתה ושעטה למטה במדרגות.

היא ראתה את אבא לומד על השולחן בסלון.

"אבא, ליבי אמרה שהיא רוצה את הכחולה הגדולה"

"אבל זה רק שלושה ימים?!" התפלא אבא.

"נכון, גם אני שאלתי את זה אבל היא התעצבנה וברחתי משם"

"אוי חיהלה אהובה שלי.." הביע אבא חמלה ואהבה לחיהלה שנראתה מפוחדת.

"ואיזו מזוודה להביא לך?" סגר את הגמרא וקם ממקומו.

"את הצהובה הבינונית מהטיול מבלגיה"

"אני הולך להביא, וחיהלה" עצר אבא לרגע אחד,

"תגשי עכשיו לליבי ותגידי לה שלא מדברים אלייך ככה. את לא באת כדי לאיים עליה, רק רצית לעזור… ואני רוצה לשמוע התנצלות מצידה" הבהיר לחיהלה.

"טוב אבא" ענתה בצייתנות.

חיהלה עלתה לקומה העליונה. היא התלבטה האם להיכנס עכשיו אל חדרה של ליבי כדי לדבר איתה.

היא החליטה לנסות, גם ככה עוד מעט אבא יעלה עם המזוודות.

היא דפקה על הדלת שהיתה פתוחה מעט.

"ליבי?" קול דק יצא מתוכה.

"מה עכשיו?" רטנה בכעס.

"אני רוצה לדבר איתך" נכנסה צעד פנימה.

"לדבר איתי?" שאלה בטון מתנשא.

"ליבי, מקודם לא באתי כדי להפריע לך. רציתי לעזור לך."

ליבי תפסה את עצמה לרגע.

"ואת צעקת עליי על כלום, אני לא מסכימה שתצעקי עליי. זה לא נעים לי." הוסיפה גם את מה שלא נאמר לה להגיד. אבל צעקות אצלה זה באמת מחוץ לתחום.

"אני…" גמגמה ליבי.

"לא חושבת שאני צריכה להתנצל" הקול שלה חזר להיות בטוח בעצמו, ואולי אפילו יותר מדי.

"מה אמרת? שאת לא צריכה להתנצל?" חזר אביה אחריה כהד שבדיוק עלה עם המזוודות.

"כן. היא הפריעה לי והיא צריכה להבין שלא מפריעים לי כשאני חושבת!"

"ליבי, דבר ראשון אני רוצה לשמוע התנצלות ואחרי זה נדבר"

"מתנצלת" אמרה בטון דקלומי.

"חיהלה זו המזוודה שלך" הגיש לה את המזוודה "וזו שלך" הגיש גם לליבי.

"חיהלה," עצר אותה אבא רגע לפני שהיא נכנסה אל חדרה ממול, "תזכרי תמיד, כאשר מישהו עושה מעשה שלא נעים לך, אל תתני לזה לקרות, אפילו אם זו אחותך."

עיניה של ליבי התעגלו בתמיהה.

"לא ברור לי מה הולך פה" דרשה ליבי להבין.

" ליבי, צעקות וכעסים זו לא דרך של בני אדם לדבר"

"אבל היא הפריעה לי" התעקשה ליבי.

"אז את יכולה לבקש ממנה שלא תפריע לך. לבקש!" חזר והדגיש "לא לצעוק!"

חיהלה יצאה מחדרה,

"את פשוט יכולה להגיד לי לדפוק על הדלת לפני שאני נכנסת, זה הכל" הציעה פתרון.

"בדיוק" הנהן.

"חזרו לארוז בשמחה, ויקרות שלי, תגדלו מזה" חייך אליהן אבא.

ליבי וחיהלה הנהנו וחזרו כל אחת לחדרה.

ערימות של בגדים נערמו במזוודה, ציוד נלווה לטיולים, נעליים ואקססוריז צבעוניים מצאו את מקומם.

'זה הרבה מדי הופעות של בגדים. אני יודעת, אבל ככה אני, אורזת יותר ממה שצריך, לוקחת הכל כדי שיהיה יותר ולא יחסר.

חוץ מזה נעשה בטח תמונות משפחתיות, שאראה במיטבי' חייכה לעצמה והכניסה עוד שרשרת אל קופסת התכשיטים המוזהבת.

"חיהלה" נכנסה ליבי אל חדרה בפתאומיות.

"אוי כמה שנבהלתי" הסתובבה אליה מבוהלת.

"סליחה" הפעם ליבי התנצלה באמת.

"את מביאה איתך את המצלמה שלך?" שאלה-ביקשה.

"האמת שאני מתלבטת.." אמרה חיהלה תוך כדי קיפול חולצה.

"ברור שתביאי! למה לא?"

"כי היא גדולה וקשה להיסחב איתה בטיולים…" הסבירה את מה שהגוף שלה מרגיש כשהיא יוצאת לטיול עם מצלמה.

"אני אעזור לך לסחוב" הציעה ליבי "מהנופש הזה חייב שתהיה לנו מזכרת…"

"טוב, אז אביא אותה" נכנעה לבקשתה.

ליבי חייכה.

'שווה היה להשקיע בהופעות הבגדים שארזתי' חזרה אל חדרה, ולא ידעה שאת הנופש הזה הם יזכרו טוב מאוד גם בלי תמונות.