לב אפור/10

אזניים זרות

לפרק הקודם לחצי כאן

שעת ערב מאוחרת. הילדים חזרו מגינת המשחקים לקול קריאות האמהות לארוחת הערב, עוד ועוד רכבים חנו סמוך למדרכה ופינו את הכביש לחשכת הליל.

"הערב אנחנו מציינים סעודת הודיה לה' הטוב!" אמרה דבורה בהתרגשות.

חיהלה ערכה את שולחן המטבח וליבי נכנסה אל המטבח.

"מה זה? בשביל מי כל זה?" שאלה ליבי.

"בשבילך ליבא שלנו! להודות לה' על הנס שנעשה איתך" דבורה התקרבה לליבי וחייכה אליה.

"לא, לא צריך. מי ישמע מה כבר קרה." מפיונים, צלחות וכוסות תואמים היו על השולחן.

"מה זאת אומרת מה קרה? ליבי, השתחררת מבית הרפואה!"

"אני אומרת שאני לא רוצה. מה לא מובן?" הטון של ליבי עלה בחדות.

"ליבי, מה קרה? על מה הכעס?" דבורה ניסתה להבין מה קרה, ולהרגיע את הרוחות.

"לא רוצה שתחגגו לי את ההחלמה הזאת!" צעקה וסגרהה לאגרופים את ידיה.

חיהלה עמדה נבוכה מהצד. לא יודעת איך להגיב.

"אבל למה?" שאלה דבורה בכאב.

"מה למה, אני לא רוצה, כי אני לא רוצה! למה זה לא מובן?"

שקט מעיק השתרר.

דבורה נאנחה.

היא כל כך מאוכזבת מליבי שלה. רק אתמול הרגישה איך שהחומה שליבי בנתה סביבה מתפרקת והלב שלה נפתח. אבל ככל הנראה, החומה נבנתה שוב ובחוזקה יותר.

דפיקות קלות נשמעו מהדלת ואבא נכנס הביתה.

"שלום!" אמר ונכנס אל תוך הסלון.

"מה נשמע?" שאל תוך כדי שהניח את התיק ואת מפתחות הרכב במקום.

"מה קרה?" דרש לדעת לאחר שנכנס אל המטבח וראה את אשתו ובנותיו עומדות במטבח.

ליבי התיישבה על הכיסא הסמוך.

"היי אבא, מה שלומך?" ניסתה לחייך, חרף הכעס בתוכה.

"ב"ה מצוין, איך את מרגישה?" ענה בשאלה.

"מה איתך?" פנה אל חיהלה שחזרה לערוך את השולחן במרץ.

דבורה, שהתעסקה עם הסירים, הסתובבה.

"ערב טוב, מה נשמע?" שאלה דבורה.

"ב"ה טוב" חייך אל אשתו.

"מתי נשב לאכול ולחגוג קצת?" קרץ לליבי.

דבורה העדיפה להיות גלויה.

"ליבי לא רוצה שנחגוג את זה. היא כועסת.."

"בסדר. אז לא נחגוג שום דבר. רק הקדמתי מהעבודה לארוחת ערב משפחתית. מקובל?" פנה לליבי.

"כן." ענתה. לאבא היא לא מעיזה להתחצף או להרים עליו את הקול. היא מרגישה שלמרות הכל אבא משאיר את אופי העבודה בחוץ, ובבית הוא מכיל יותר, אך עם התוקף של החינוך. ואותו היא לא מנסה לעקוף.

"אני אלך להתרענן קצת, להחליף בגדים וכבר אחזור." אמר תוך כדי שעלה במדרגות השיש לקומה העליונה.

ליבי עזבה את המטבח ופנתה אל הסלון. שם התיישבה על הספה מעור, הדליקה את מנורת הקריאה, שלפה באקראי עיתון ושקעה בכתבות השונות ובתמונות הנלוות.

אבא ירד אל הסלון ומבטו נפל על ליבי.

"ליבי, בואי לאכול. יש לי משהו חשוב לספר לכן."

"טוב אבא." 'סיקרנת יש לומר'. אבל היא לא אמרה.

הם רחצו ידיים בזה אחר זה והתיישבו לאכול בשולחן.

"ערב טוב למשפחת קאופמן" אמר נרגשות בקול בס של מגיש תוכנית.

ליבי וחיהלה החביאו חיוך קטן. רק הן יודעות עד כמה אבא שלהן מחבב דרמה.

"אני ואמא" קולו התרצן "רצינו להגיד לכן שמחר נצא לנופש משפחתי לצפון לשלושה ימים!" אמר באושר.

"אבל לא בין הזמנים עכשיו?" ליבי לא יכלה להתאפק מלהעיר על העיתוי.

חיהלה הופתעה אף היא.

"אבל יש לנו לימודים, ולך יש עבודה.. לא?" שאלה חיהלה, מה שלא קורה הרבה.

"הכל נכון. כולכן צודקות," הרגיע אבא "ובכל זאת, אנחנו נצא להתאוורר ולקבל כוחות חדשים, לא פעם קורה שהדלק נגמר לפני תחנת הדלק… אז אנחנו נתדלק." חייך חיוך רחב.

ליבי וחיהלה החליפו מבטים. משהו מוזר פה, זה ברור להן.

"תחשבו על זה, אם היינו יוצאים לנופש רק אני ואמא הייתן מוחות על כך, לא? כשתסיימו לאכול תארזו לכן מזוודה"

'רק לא לארוז' הרהרה ליבי.

'לא יכולה לקפל את עצמי למזוודה. שונאת נסיעות, אין לי כוח לטיולים. לא רוצה לשתות, הפעם תחת עיניה העוקבות של אמא, אין לי כוח. אולי אבקש מאבא להישאר בבית? או אולי לבקש מאמא? מי מהם יסכים?'

הארוחה הסתיימה. ליבי קמה מהשולחן והתכוננה לעזוב את המטבח לטובת האריזה וההתארגנות.

"ליבי?" הקול של אבא ליווה אותה.

"כן?"

"מה עם הצלחת?" העיר את תשומת ליבה.

"מה איתה?" השיבה בשאלה.

"היא אמורה לרדת מהשולחן ולהגיע לכיור" הזכיר לה אבא.

"נכון, סליחה שכחתי" היא סבה על עקבותיה וסידרה אחריה.

'אני לא פה. מה קרה לי? הטיול הזה מוציא אותי מדעתי. מה זה אומר?' שאלה את עצמה.

'די! אין לי כוח למחשבות. אולי עדיף לישון וזהו'.

היא עלתה למיטה, לרגע כמעט נרדמה, אבל אז שמעה את צלצול הנייד שלה משולחן הכתיבה. היא קמה לענות.

'אין לי כוח לאף אחד עכשיו'

על הצג הופיע השם – זהבה.

ליבי ענתה בכל זאת. לא נעים לה מזהבה.

"הלו, זהבה?" ליבי ניסתה להישמע כרגיל, והכי ערנית שהיא יכולה.

"ליבי! מה שלומך? איך את מרגישה?" התעניינה באכפתיות.

"ב"ה בסדר. נקווה לטוב" 'בעיקר בעניין הנופש.'

"כמה טוב לשמוע את הקול שלך.. היית חסרה לי היום בכיתה!"

"אני הייתי חסרה? מה פתאום?" אמרה בביטול "את מתכוונת לומר שלא היה לגברת כצנשטיין למי להעיר" פניה מתעננות כשהיא נזכרת במורה הזאת.

"לא, את בכלל לא היית לי חסרה היום." חיזקה את דעתה זהבה "רק ישבתי לבד כל היום, והיה משעמם בהפסקות בלעדייך, ותתפלאי ליבי, גברת כצנשטיין מצאה בנות אחרות להעיר להן."

משהו בשלווה של זהבה והקבלה הפשוטה של דברי ההתרסה של ליבי השתיקו אותה.

"ליבי?"

"כן זהבה" ענתה והתיישבה על הכיסא המסתובב שלה, זה שניצב סמוך לשולחן הכתיבה.

"את שומעת? באמת שהיית חסרה היום.. נראה אותך מחר?"

"לא חושבת.." היא החלה לשרבט בעט על דף מזדמן.

"מה קרה? מה את כבר מתכננת? מסע להרי האלפים?"

"משהו כזה.."

"ברצינות?"

"כן, אנחנו יוצאים מחר לנופש משפחתי בצפון לשלושה ימים" הודיעה בקול מונוטוני. 'אשאל את אבא מה מסלול הטיולים..' כתבה לעצמה תזכורת בצד הדף.

"אהה חבל" התאכזבה לרגע זהבה. "חשבתי לדבר איתך מחר שחנ"ש…"

"אויש ברצינות? אני מתלבטת האם לנסוע, אולי זה סימן בשבילי להישאר פה וזהו?" היא עצרה לרגע מההתעסקות בדף.

"מה קרה ליבי, למה לא לנסוע?"

"אין לי כוח" '"אין לי כוח" כולא אותנו בתוך עצמנו…' הדהד לפתע המשפט שאמרה לה הרכזת חברתית לפני שבועיים.

"אין לך כוח." חזרה אחריה זהבה "טוב אז בעז"ה נדבר בפעם אחרת…"

"סיקרנת אותי זהבה. על מה רצית לדבר?" עכשיו היא ציירה סימן שאלה גדול במרכז הדף.

"זה לא לטלפון, יש דברים שאומרים בארבע עיניים, את יודעת, לפעמים יש אזניים זרות" אמרה בהומור האופייני לה וחייכה לפומית.

"למה את מתכוונת?"

"אין לי חדר פרטי.." אמרה את המובן לה.

"הבנתי" ליבי הנהנה מעבר לקו.

"אז את יוצאת לנופש, כן?" זהבה רצתה לוודא.

"יש לי ברירה? נצא, ונקווה שיהיה בסדר." היא כתבה כותרת לרשימת בגדים לאריזה.

"בעז"ה יהיה טוב. שמחתי לדבר איתך ליבי.. תהנו בנופש! לילה טוב." ברכה אותה מכל הלב.

"לילה טוב" איחלה גם ליבי.

הן ניתקו את השיחה.

ולא ידעו שאת השיחה הזאת שמעו אזניים זרות.