מה שרואים מכאן… /9
סיימתי פרק תהילים נוסף, סוקרת בעיני את התלמידות המתפללות. את תפילת שחרית אני מתפללת בדרך כלל בנסיעה לבית הספר לאחר שהבנתי שלא ממש אפשרי לעשות זאת יחד עם התלמידות. צריך לקבל את פני המאחרות ולנהל איתן שיח שלא מסתכם ב"או…. אהיי…. נווו אווו…" ותנועות ידיים. ולגשת לאחת, שתיים במהלך התפילה מסיבות כאלה ואחרות. וזה ללא התלמידות שניגשות בעצמן לבקש, לשאול, לברר פרט שלא סובל דיחוי.
התבוננתי בפניהן של המתפללות. על חלקן עוד ניכרו סימני העייפות בדוגמת עיניים חצי עצומות, או פיהוק רחב שהשתחרר, כתפיים שמוטות או יד תומכת ברפיון מתחת לסנטר. לחישות שקטות ומלמולי תפילה נשמעו בכיתה.
עיני עצרו על רחלי. היא בהתה בנקודה מסויימת בחלל הכיתה כשהסידור סגור לפניה.
לא חשדתי שהיא סיימה את התפילה. זוכרת שבתחילת השנה היתה ממלמלת כמה דקות, מדפדפת בדפי הסידור לא מסתירה את מורת רוחה ולבסוף כשחשה שמילאה את מינימום הדרישה המחייבת, סגרה את סידורה ופנתה לעיסוקים אחרים, שולפת דף או מחברת מילקוטה.
הדקות פחתו משבוע לשבוע והיום כבר לא טרחה לפתוח את הסידור.
ניגשתי אליה.
"רחלי, מה קורה? הכל בסדר?"
היא מיקדה בי את מבטה וכשראתה אותי מסמנת לכיוון הסידור הסגור היא עשתה תנועת ראש לא מחייבת ואמרה שהכל בסדר.
"אז למה את לא מתפללת?"
"אמ…" היא הפנתה את מבטה, לא משתפת פעילה בניסיונות הדיבוב.
"את מרגישה טוב? עייפה אולי?" ניסיתי להבין. לא חשדתי שיש לה התנגדות מהותית לתפילה.
"הכל בסדר. אני לא עייפה. סתם, לא בא לי. לא משנה" היא זזה בחוסר נוחות על הכיסא מרמזת לי על כך שהשיחה לא נעימה לה.
בהפסקה הראשונה, סימנתי לה לגשת אליי. לאחר דקה, שתיים הכיתה התרוקנה מאחרונת התלמידות ונשארנו לבדנו.
"אני לא רוצה לעכב אותך יותר מדי אבל חשוב לי להבין מה קורה עם התפילה", חיכיתי לרגע אבל היא שתקה.
"אני לא חושבת שיש לך התנגדות לעצם התפילה. לא נראה לי שאת מסרבת להתפלל בגלל חוסר ח"ו באמונה או משהו כזה, אני טועה?"
"מה פתאום, ממש לא!" הרימה מעט את קולה, שוללת את דבריי בנחרצות.
המחשבה שהיא אולי מתפרשת כמישהי שמתנגדת לתפילה או חלילה עם בעיות באמונה, הבהילה אותה.
היא נשמה עמוק ושקלה בינה לבין עצמה האם לשתף אותי.
"אני… אה… לא כל כך נעים לי לומר ש…." היא האדימה.
שתקתי. נותנת לה להחליט אם להמשיך בדבריה או לא.
"טוב, מה אכפת לי שתדעי. נמאס לי להסתיר את זה. אני לא מתפללת כי אני לא ממש יודעת את התפילה… אני יכולה לקרוא את התפילה, זה לא המילים. אני מתכוונת שמבלבל אותי הסדר של התפילה. מה כן אומרים, מה לא, מתי בדיוק משתחווים בשמונה עשרה וכל זה"
לפני שהספקתי לשאול אותה היא המשיכה: "בגיל מסוים, אולי כיתה ד', או ה', המורות כבר הפסיקו ללמד איך להתפלל אבל כל פעם הוסיפו קטעים נוספים. בבית כנראה חשבו שבבית הספר המורה מלמדת ובבית הספר כנראה חשבו שההורים ילמדו את הבנות"
"ולא חשבת לשאול?" שאלתי.
"בהתחלה לא היה לי מה כי עשיתי בכיתה כמו כולן מסביב. באיזשהו שלב עברנו לתפילה עם חזנית ואז התחמקתי וכשעברנו לתפילה לבד אז הכל כבר ממש הסתבך לי. מה אני אגש בגיל כזה ואגיד שאני לא יודעת איך להתפלל? פדיחות…."
"ניסיתי ללמוד לבד אבל גם אז לא כזה הבנתי את ההסברים. אז כבר התייאשתי. אני אומרת מה שיודעת וגם לא תמיד ממש בא לי. כי…." קולה נחלש.
הבנתי אותה. תפילה בשבילה זה תסכול. זו נקודת חולשה. משהו איתו היא נאלצת יום יום להתמודד איתו. כשמצד אחד רוצה מאוד לעשות ומצד שני לא יודעת איך ומתביישת לבקש עזרה.
הצלצול בישר על כך שבכל זאת עכבתי אותה יותר ממה שרציתי אבל לה לא היה אכפת. אבן כבדה שישבה על ליבה, נגולה ממנו.
"רחלי, לפני שאת נכנסת, תסכימי להישאר אחרי הלימודים ואעבור איתך על סדר התפילה? הפעם באמת זה לא יקח זמן", קרצתי לה, מרמזת על ההפסקה שנגמרה.
"לא אכפת לי כמה זמן זה ייקח", הכריזה בהתלהבות " אה.. כמובן אם לך זה לא אכפת.. לא נעים לי לעכב אותך", ציננה את התלהבותה.
"אני יכולה להישאר. ועוד משהו, רחלי", הוספתי שניה לפני שנכנסה.
"אני מאוד מעריכה אותך על האומץ שגילית".
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
13 תגובות
אמיתי?
אני מכירה בנות כאלה
הם די חסידיות וזה אבל הם לא בדיוק יודעות להתפלל
וואייי איזה מורה טובה!?
אני פשוט חדשה פה.. את מורה באמת?
כן
מהמם, זה ממש יפה, רק שלא יגמרו לך הסיפורים 🙂
תאמיני לי שלא יגמרו לה הסיפורים..
מדהיםםםם
וואו, אני מופעמת ❤❤❤
את מורה מדהימה!!! אשרייך על ההכלה ןהסבלנות!!
וואו?
מתחשק לי מישהי שתבוא אליי ותשאל, מה קורה? הכל בסדר?
תודה על הפוסט הזה.
וואו. מורה מהממת!!
לפעמים בנות פשוט מתות שמורה תבוא ותשאל ותתעניין…
כל הכבוד לך!!
גם אני ככה.
נחשבת לבת חסידית אבל..אין לי מושג מה מתפללים