גיל ההתברגות / 2

והפעם: תלבושת

לפרק הקודם

לפרק הבא

פעם, באחד מהביקורים המשפחתיים עם הנוכחות חובה אצל סבתא פריידא, היא קוננה על הדור הזה שאפילו תלבושת נורמלית אין לו לבית הספר.

סבבה, הבנתי שבוורשא הבנות היו עושות שתי צמות בלונדיניות מדויקות ומעלות אותן עם פפיון גדול על הראש. זה כבר פאסה סבתא.

הנה, עדיין חולצות מכופתרות הן בגדר חובה ואפילו הכיפתור של ישראל יותר אכזרי מכפתוריה של וורשא.

סבתא בלה מהצד השני דווקא הייתה בלייפציג. לדבריה, אין דבר כזה לבוא לבית ספר בית יעקב או לכל בית ספר אחר ללא חולצה בתוך החצאית. אגב סבתא בלה בטוחה שאני גם עושה את זה. אל תגלו לה שגם אם ישלמו לי כסף אני לא תוקעת את החולצה בתוך החצאית. מה אני חנעבץ?!
אני חושבת שאין רשות לבית הספר להורות לנו ללבוש את התלבושת הזאת.
קודם נראה את המורה שורקה מצליחה להכנס לתוך החצאית, את המורה דבורה רוכסת את הכפתורים, ואת המורה ליבי מצליחה ללכת נורמלי לכל אורך המסדרון בלי ליפול מעוצמת הקיבוע של הבד המזעזע.

פעם אני ועוד כמה חברות עשינו דמיון מודרך, איך המנהלת הולכת בנחלת בנימין לבחור בד, תופסת את אחד מהעובדים ושואלת אותו "סלח לי, יש לכם בד מהדגמים הלא נושמים?"

המוכר מוביל אותה לקטגורית הבדים הלא נושמים. היא ממששת באחד, נוגעת בשני ומבקשת משהו "קצת יותר לא נושם".

עד שהגיע הבד המיוחל, הסגנית הספיקה לעבור על גזרות מוזרות מספיק לחצאיות, והרכזת החברתית כבר בדקה את כל סוגי הכפתורים ומיקומם במקומות הכי מעצבנים.

לא זוכרת את הסוף של הדמיון המודרך. בעצם לא היה לו סוף, כי אז המורה העבירה אותי מקום בגלל הפטפטת.

רציתי אפילו פעם אחת לעשות הפגנה מול חדר המנהלת על הבחירה הגרועה בענייני בד וגזרה, אבל הבנתי שלהרים ידיים עם חולצת תלבושת ושלט "די להתעללות" זה ממש מביך.

תחשבו על זה בהגיון. כל חולצה עולה כל כך הרבה כסף, וכל חולצה כל כך מכוערת. להפעיל מגהץ על כל אחת, לשרוף חלק, לקנות עוד, לשרוף גם אותן ולהיתקע עם סטוק של חולצות לחורף בימים שבהם ילבשו סריגים ולא יראו את כל הפאשלות שלי בענייני גיהוץ.

פעם גיהצתי לאחותי הגדולה מושקא חולצה לסמינר ותוך כדי ממש קינאתי בה שיש לה אפשרות ללבוש חולצה נושמת ונעימה מזארה. מרוב שהייתי שקועה על הקנאה שלי בה ללבוש חולצה נושמת ונעימה מזארה, שרפתי לה את החולצה הנושמת והנעימה מזארה ואז היא ממש התעצבנה עלי שעכשיו היא לא יכולה ללבוש חולצה נושמת ונעימה מזארה.

היא אומרת שעל דברים טובים צריך לשלם, ואני צריכה לחכות עד שאגיע לסמינר ואזכה ללבוש חולצות נורמליות ביום- יום.
אם על דברים טובים צריך לשלם, משמע שעל דברים רעים לא צריך לשלם. ככה הסברתי לה כשהיא ביקשה ממני לשלם לה על החולצה שהרסתי לה. אבל היא לא ממש קיבלה את התירוץ הזה.
טוב לא משנה, האמת שכיף להתלונן ולהעביר את האחריות על אחרים. כי לפתוח את הארון כל בוקר ולחפש משהו נורמלי ללבוש זה נשמע סיוט. בטח בגלל זה המורות בבית הספר לבושות כאילו הן יצאו ממגזין אופנה יבוסי משנת העשרים לצאת בני ישראל ממצרים.

שמעתי מבנות הכיתות הגבוהות שעם הזמן הצווארון משתפשף ונהיה יותר רך. מקווה שגם אצלי זה יהיה בקרוב. עד אז, נסבול בשקט. כי בסוד נגלה שאם היו מרשים לי להגיע לבית הספר בלי תלבושת, בכלל לא היה לי מה ללבוש.