(בסוגריים) / פרק חמישי

נעים להכיר ל….. מקרר SHARP לבנבן, ייחוסו המיוחד הוא מקום הבילוי המועדף על דיני (קרדיט על הרעיון לאחת מהעם)

לפרק הקודם

לפרק הבא

הכל התחיל כשהרגשתי שאני נמס. יותר נכון הכל התחיל כשקנו אותי. או הכי מדויק: הכל התחיל כשנולדתי.

נולדתי לתוך סניף גדול גדול שהיה בו עוד הרבה תאומים שלי, עד שיום אחד הגיע זוג צעיר ונחמד וקנה אותי.

היום הזוג הנחמד כבר פחות צעיר והבית שלהם מכיל מתבגרת נחמדת שלדעתי לוקה באיזה הפרעת אכילה קלה לכיוון ההפוך, כל דקותיים דלתותי נפתחות בקול תרועה לבדיקה מעמיקה שבה נבדק רמת ההתחדשות של המוצרים במדפי.
אי לכך ובהתאם לזאת שאני לא נוהג לחדש את המוצרים שבתוכי לבד, התלונות עוברות הלאה.
היינו, התלונות עוברות למי שקנה אותי ("אין מה לאכול בבית הזה!!" "למה אין כלום במקרר?")

וחוזר חלילה לאחר שלוש דקות (אני יודע שאמרתי דקותיים, זו היתה בדיקת ערנות;) תודו תודו שלא הייתן מספיק ערניות!)

אני הראשון שיודע שדיני מתחילה דיאטה, פשוט מאוד היא פותחת אותי כל חצי דקה ולא כל דקותיים הקצב מתגבר ומתחיל להיות מסוכן לסביבתה.

וזה מתחיל ככה, בהתחלה היא מוציאה סלט ברוב בריאותה, ואחר כך זה רק מתחיל להתדרדר לשוקולד וכל חבריו וככה כל הסרט חוזר על עצמו שכל החצ'קונים צצים ומערערים את שלוותה הנפשית של המתבגרת הנ"ל שמתחברת נפשית למראה ומנסה תכשירים מוזרים שאני צריך לשמור בין מדפי…

ככה חיינו היו שלווים וצפויים עד שיום אחד, או יותר נכון לילה אחד, נשכחו דלתותיי פתוחות מחוסר שימת לב לאחר חיטוט מתמשך ומשעמעם, ואני נמסתי כמעט למרבה הטרגדיה המשפחתית.

לאחר המקרה הלז הוחלטו בבית חוקי המקרר שעוצבו בוורד ונתלו ביד רמה בעזרת מגנט של סיום גן שושי על דלתותיי בעלות הגוון הלבן מלוכלך.

וזה עזר פלאים עד עצם היום הזה. סתםםםםםםם נראה לכן? זה החזיק בדיוק דקותיים (המילה האהובה עלי ללא ספק)

ואחר כך סיפורנו התחיל בשנית, בשלישית וברביעית ולא נגמר עד בערך רגע זה ממש.

יש אנשים שאני קצת יותר מחבב את שהותם לידי, כמו בני. כשבני חוזר מהישיבה הוא פשוט פותח אותי ושולף את הדבר הראשון שהוא רואה. רק הבעיה היא שבדרך כלל מה שהוא רואה זה ממש לא מה שהוא רוצה, אז הקופסא התורנית חוזרת אלי בחזרה (בחור חסכוני ללא ספק) ובסוף הוא מתפשר על המתכון הקבוע שמכיל בייגלך (שטוחים שטוחים;)) וחומוס (חלחלה, טעם מזעזע של בחורי ישיבה, מהרגע שהם נכנסים לתומכי תמימים ללא ספק אין להם טעם באוכל).

בקיצור נראה לי שדי הבנתי את תבנית חיי כמקרר בגוון הלבן מלוכלך.

אבל האקשן האמיתי קורה שמנקים אותי ומגלים בתוכי מלא מלא אוצרות יהודיים מתקופת בית שני שהסליקו המעפילים בתוך קרבי… ואז צריך איכשהו להתפטר משמונה קופסאות של חומוס שנקנו בטעות גמורה באותו יום (השכנים לא ממש הבינו מה פתאום אנחנו נותנים להם מתנות כל כך מקוריות). את השימורים סבל יוסי הפח, והמספריים של רבקו'ש עברו השבת אבידה (מה הן עשו אצלי?).
כמה כפילויות של שוקולד התגלו אצלי ועברו טיפול מסור ביותר (זה יותר קל בהתחשב בכך שיש ילדים בבית שלנו)
וככה מרוקנים אותי לאט לאט ואז למתבגרת שלנו יש תרוץ לאמירתה שאין כלום במקרר, ולרבקו'ש יש תרוץ למה היא אוכלת את כל החטיפים, כי אין שום אוכל במקרר ורק בני יוצא מפסיד מזה שבטעות הביאו את כל החומוס לשכנים כולל החבילת ספייר שלו שמוסלקת מאחורי החלב למקרי קיצון שהחומוס הרגיל לא מספיק וככה יצא בני מלפני המלך בלבוש שק ואפר "והעיר שושן צהלה ושמחה".

(סוגרת מה היה הקשר המשפט סיום הזה?)

ולסיום תודה רבה לכל מי שקראה את כל מעללי ותודה לאחת מהעם על הרעיון ותודה לדיני שהסכימה שנכתוב שהיא באמת עושה דיאטה ולא רק בכאילו.

©כל הזכויות שמורות.

(אהה ובני בסוף התפשר על שניצל תירס למי שתהה)