ישראל
לפרק הקודם
ישראל
נחום מחכה ליהודה מחוץ הכולל.
הוא לא מבין למה בו דווקא בחר אלכסנדר להיות איש הקשר בינו לבין יהודה. אבל הוא לא עומד להתווכח איתו, בכל מקרה אלכסנדר משלם לו יותר על כל שיחה שלו עם יהודה.
הוא נזכר ביום הראשון שלו בכולל. ראש הכולל קרא לו להיכנס למשרד שלו. הוא התפלא לראות כל כך הרבה ספרים פתוחים על השולחן אחד. ועוד ערימה בצד.
"שלום לך נחום, מה שלומך?" פנה אליו ראש הכולל. בחיוך מאיר.
"שלום עליכם" נחום הרגיש לא נעים מולו, הוא הרגיש בהצגה אחת גדולה, כשהוא מככב את התפקיד הראשי.
"ובכן, בדקתי בשבילך כמה בחורים שיכולים להתאים לך כמו שביקשת. אמרת שאתה לא כזה אוחז בלימוד ואתה רוצה שיסבירו לך לאט. אז הנה השמות של הבחורים". הוא מושיט לנחום דף.
נחום קורא ברפרוף, לא באמת משנה לו. הוא מחפש משהו ספציפי.
"מי זה יהודה רפורשטיין?"
"בחור זהב, אתה תהנה ממנו. אני רק צריך לשאול אותו אם הוא מוכן, מכיון שיש לו כבר חברותא, אולי הוא ירצה ללמד אותך לשעה- שעתיים ביום".
בדיוק מה שנחום צריך. לא ללמוד הרבה רק שעתיים ביום. "בסדר, תודה".
הרב שולח מישהו לקרוא ליהודה ואחרי חמש דקות יהודה דופק על הדלת.
"כנס יהודה יקירי"
"הרב קרא לי?" הוא שואל בהססנות. נחום בוחן את יהודה. באמת נראה נחמד.
"כן. שב בבקשה". הרב מסביר ליהודה את העניין ומצביע על נחום שיושב לימינו. "אתה תוכל?"
יהודה חושב לרגע "אני מסכים. אני רק אעדכן את שלומי" הוא פונה לנחום בחיוך "זה יהיה בסדר מבחינתך שנלמד בבוקר מיד אחרי שחרית?"
"כן זה מעולה תודה רבה" הם לוחצים ידיים ויוצאים מחדר ראש הכולל.
וכך עברו חמיש שנים. ואלי קצת יותר.
"נחום?" יהודה לא מבין למה נחום עומד ככה בכניסה לכולל.
"אה יהודה, לא שמתי לב שהגעת. אני צריך לדבר איתך".
"אין לי על מה לדבר". הוא מתעלם מנחום ומתקדם לכיוון הכניסה. הוא יודע שנחום ידבר איתו על ההברזות מהפגישות וסינוני טלפון. אין לו כח לזה. הוא כבר החליט.
"לא כדאי לך להסתבך עם אלכסנדר" נחום לוחש ליהודה באוזן ולוחץ לו את היד. "זה יקח חמש דקות. לא יותר".
"חמש דקות". הוא באמת לא רוצה להסתבך עם ראש החבורה, אלכסנדר. הם צועדים לגינה שליד הכולל. יהודה שותק. הם מתיישבים בספסל בצד.
"נו, נחום דבר כבר, יש לי לימוד עכשיו עם שלומי" הוא רוצה לתת רושם שלא אכפת לו ממה שנחום יספר. מנסה.
"תרגע זה דבר ראשון. דבר שני, מה קורה לך החלטת לחזור בתשובה?" נחום עוקץ את יהודה,
יהודה משפיל את עיניו. "אתה לא מבין איך עצבנת את אלכסנדר, מילא אותי אתה מסנן, אבל את אלכס?? השתגעת לגמרי!" הוא מסובב את האצבעות מסביב לראש.
"אני כבר לא מעוניין להיות בחבורה. שכחו ממני ולכו תחפשו לכם בחורים אחרים להתנכל אליהם".
"ואתה באמת חושב שיתנו לך לצאת ככה, בלי לומר כלום?" נחום צוחק. הוא נזכר שגם הוא פעם רצה לצאת מהחבורה אבל לא נתנו לו. איימו אליו. וזה לא נגמר בטוב.
"למה לא? אני החלטתי להיכנס ואני מחליט לצאת" יהודה באמת לא מבין על מה הדיון בכלל.
"מרגע שנכנסת לחבורה אין לך רשות בחירה. לא הבנת את זה כבר? מהרגע שנכנסת אין דלת יציאה".
"סליחה?! נראה מה המשטרה תגיד על זה" הוא לא באמת מתכוון להלשין עליהם, אבל הם לא יכולים להכריח אותו להישאר. הוא מרגיש כאב עז בלחי. נחום סטר לו סטירה.
"שלא תעז לחשוב על זה בכלל", נחום יורה לו מבט יוקד. הכעס שלו מתחיל לעלות, אין לו סבלנות לדבר עם יהודה. הוא מוציא את הסמרטפון שלו "יש לך הודעה מאלכס" שיסבול קצת יהודה הזה. הוא מפעיל את ההקלטה.
"שלום עליכם יהודה" אלכסנדר מדבר עם מבטא גרמני כבד "תקשיב לי טוב טוב. אתה לא תעשה מה שעולה לך על הדעת. אתה חלק מאיתנו. אם תלך אנחנו נתגעגע אליך מאוד, אם תמשיך ככה אנחנו נביא את הגעגועים שלנו לידי ביטוי. מה דעתך על פגישה עם אשתך? היא בטח תשמח לפגוש אותנו אולי גם להרגיש את הצד הפחות נעים שלנו. והילדים שלך לומדים בתלמוד תורה 'אור החיים' אם אני זוכר נכון, הם בטח ירצו לנסוע איתנו לאיזה סיבוב ארוך. לא חסר לנו פרטים, יש לנו את הכתובת שלך, ושל ההורים שלך ושל ההורים של אשתך. אני מקווה שאתה חושב כמו בחור כולל"
הוא פרץ בצחוק אכזרי "בכל מקרה זאת פעם אחרונה שאתה מסנן אותנו! אותי!! .בעוד שבוע יש פגישה של החבורה. ואתה תהיה נוכח. אם באמת תרצה לעזוב אתה תדבר איתי בפגישה. אני מאוד אתגעגע אלייך אין סחמוטסיגר גו'ד (יהודי מטונף-גרמנית). אלכסנדר " ההקלטה הסתיימה.
נחום לא מתפלא מסגנון הדיבור, הוא מורגל לזה. הוא שולח מבט לעבר יהודה. הוא חיוור ורועד.
יהודה בקושי מצליח לנשום. אלכסנדר היה ברור. אסור לא להתעסק איתם. הוא מתחיל לכעוס על עצמו שבכלל רצה להצטרף לחבורה הארורה הזאת. מה הוא מצא שם בכלל? כסף? שמחה? חופשיות??
"אז נראה לי שהבנת. אני הולך" נחום קם מהספסל.
יהודה מחזיק חזק את הזרוע של נחום "אם אני אתעלם גם מזה, אתה חושב ש—"
"יהודה, אל תתעסק איתם בבקשה" נחום מתחנן, לא שבאמת אכפת לו מיהודה, מצידו שיהרגו אותו וזהו. אבל עכשיו מדובר גם בחיי אשתו והילדים של יהודה ורגש של רחמנות מתמלא לו פתאום "זה לא יגמר בטוב. תנסה להגיע איתם לפשרה" אם יש כזאת אפשרות אצלם בכלל.
יהוה נאנח. נחום צועד לכיוון ההפוך של יהודה. יהודה חוזר לכולל, שלומי מחכה לו בשולחן הקבוע שלהם.
"הכל בסיידר?" הוא מבחין בפנים החיוורות של יהודה.
"כן הכל בסדר". הם לומדים ביחד עד תפילת מנחה. ולאחר מנחה ומעריב הם צועדים לכיוון רחוב הנביאים. הם נפרדים ויהודה צועד לבניין שלו. עולה במעלית. ופותח את הדלת בשקט עם מפתח שנמצא אצלו. הבית נקי.
שקט.
אין אף אחד.
'מה זה? איפה כולם?' הוא ניגש לחדר הבנים.
המיטות ריקות.
זיעה קלה עוטפת את פניו. 'מה קורה פה? איפה הבנים?'
הוא מבין שהגיע יותר מידי מאוחר. כנראה נחום הישמע לו את ההקלטה באיחור.
אלכסנדר כבר קיים את האיום שלו.
הוא לבד בעולם!
בלי דבורי והילדים.
הוא נופל על ברכיו, ופורץ בבכי "למה? ה' למה??" הוא ממשיך לבכות. כבר לא נשאר לו כלום בעולם.
דבורי נבהלת מקול הבכי, היא מתקרבת למקום שממנו הבכי מגיע ורואה פתאום את יהודה שוכב על הרצפה, מכה עם הידיים ומיילל בבכי "יהודה?"
יהודה מסתובב בהבזק "דבורי? מה את עושה כאן?" סחרחורת עולה לראשו. אולי אלכסנדר לקח רק את הילדים?
"כמדומני אני גרה כאן" היא מתיישבת לידו ברצפה "מה קרה יודיק?" היא קוראת לו בכינוי האהוב שלו, היא עצמה לו אוהבת את השם הזה כי הוא כזה ילדותי. אבל ככה זה יתן הרגשה רגועה לבעלה.
"אני… אני… לא ראיתי את הילדים… היה שקט… חשבתי…" הוא מנסה להרגע "איפה הם?" הוא מצביע על המיטות הריקות של הבנים.
"ליעקוב היה חום אז הרדמתי אותו במיטה שלי. בני ודובי נרדמו בחדר האורחים הם ליכלכו את הסדינים עם שוקולד והכנסתי אותם לכביסה"
יהודה קוטע אותה "את הבנים??" הוא המום.
"מה? לא. את הסדינים" היא מתאפקת לא לצחוק, השתגע בעלה "וזה הסיפור. הבנות במיטה שלהם. למה נלחצת כל כך?" היא כבר לא מצליחה להתאפק ופורצת בצחוק, יהודה מצטרף אליה ופורץ אף הוא בצחוק משחרר.
"לא יודע למה נבהלתי כל כך" הוא מנסה להירגע מהטראומה שעבר לפני דקות בודדות, בעצם הוא כן יודע למה. אבל הוא לא ממשיך.
"אני יודעת למה בכל זאת נבהלת" היא מפטירה.
"למה?" הוא רועד.
"מרים התקשרה. אבא שלך הזמין אותנו לשבת, עם כל המשפוחה, זאת הסיבה שנבהלת, הרגשת מין אווירה חנוקה" היא קורצת לעברו, היא מסכימה לדבר ככה כלפי חמיה, שניהם לא מרגישים בנוח מול המשפחה שלו. הלוואי והיה לה האומץ לסרב להזמנה.
"אוי ואבוי! הסכמת?" הוא חושש.
"היתה לי ברירה?, היא אפילו לא התעניינה אם נוכל להגיע היא רק הודיעה לנו".
"אבל זה עם כל האחים שלי, את…" הוא לא יודע אם להמשיך.
"אל תדאג לי, מזמן התרגלתי ליחס שלהם כלפי וחוץ מזה יהיה לי אותך וגם שייני תהיה שם, ככה שאני לא אהיה לבד במערכה" היא מחייכת חצי חיוך ליהודה, אין לה מושג איך תגמר השבת הזאת.
יהודה מתנשף "באמת שאין ברירה" מאוכזב.
"טוב אתה רוצה שאני אחמם לך את האוכל?" היא מפהקת בחוסר טקט.
"זה בסדר תודה. לכי לישון, רק תניחי את יעקוב במיטה שלו, ככה שאם אני יקום בלילה אני לא יפרוץ שוב בבכי" .
היא צוחקת "אין בעיה, לילה טוב יהודה".
"תקראי לי יודיק" הוא קורץ.
"אוי נו, ואני חשבתי שאתה בכלל לא מקשיב לי" היא צוחקת במבוכה, "סתם השתמשתי בכינוי הזה כדי להרגיע אותך".
"אני צוחק" הוא קורץ לעברה.
״ לילה טוב״.
יהודה צריך עוד כמה דקות להרגע, הוא משחזר את כל המקרה. איזו פאדיחה. הוא באמת יצא משוגע. הוא צוחק לעצמו.
© כל הזכויות שמורות
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
15 תגובות
וואו ממש נקשרתי לדמויות… הן כאלה חמודות!
בפרט דבורי ויהודה, זוג חמוד…
בבקשה תשמרי עליהם:)
תודה מיכלוש!
לא מבטיחה??
את הילדים במכונת כביסההה???
רגע, הסיפור יעלה ביום שני?
מוריה את כותבת ממש ממש יפה!
בהצלחה!?
הממ תתפלאי שושנה, יש לנו תמונה שאמר שלי הכניסה את אח שלי במכונת כביסה שנפתחת מלמעלה?(כמובן רק בשביל התמונה חחח)
זה יעלה כל יום ראשון. שני פרקים.
תודה רבה שושנה??
שאמא*
יוו את כותבת מש יפהה וישלך עלילה מהממת!
המשיכי כךך
תודה לך! אנסה?
מוריה, לא לעשות סיפור מפחיד מדי…
הגיבורים בכל הספרים שמסתבכים עם מאפיות… ברר
והכתיבה, כרגיל, זורמת ומתוקה וקולחת:)
שרה’לה את כזאת מתוקה.
אבל מה אני אעשה? אני אוהבת קטעים כאלה… ?
תודה!
יואוווו איך שאני אוהבת את הסיפור הזהההה!!!!
דעי נו תודה נקודה חחח…
חחחחחח
וואי מעניין! מחכה להמשך!
תנקס!
דיי אייזה יפה!!
את יודעת לתאר רגשות כ"כ טובב!