שלא לשמה /8

צרפת

לפרק הקודם

 
צרפת
מיכל דופקת על הדלת של שולמית.

היא רוצה לברוח. לא נעים לה. היא לא יודעת איך שולמית תגיב, אולי היא תכעס עליהם על זה שהם פתחו את המעטפה? או אולי היא תיקח את המעטפה ותשתוק? או שאולי— היא מפסיקה את המחשבות לפני שהראש שלה יתפוצץ.

היא דופקת שוב, ולאחר כמה שניות היא מצלצלת בפעמון.

שום תגובה.

אולי היא בכלל לא בבית. או אולי היא ישנה והיא לא שומעת אותה?

מיכל מרוצה. היא לא תצטרך לספר שום דבר לשולמית, בכל מקרה לא עכשיו. היא מסתובבת, מתחילה לצעוד חזרה לבית שלה ממול. אבל היא מבחינה בשולמית שהולכת לכיוונה.

"מיכל, איזה כיף שבאת!" שולמית מחייכת לעברה, מעניין למה מיכל הגיעה…

"בונז׳ור שולמית" מיכל נעצרת במקום.  היא לא הייתה מוכנה לכזאת אופציה.

"אוי בטח חיכית פה מלא זמן. אני מצטערת, ג'ני רצתה ללכת כבר לגינה שפה ליד, לא יכולתי לסרב לה" היא צובטת בלחי של הקטנה.

"כן, באמת גינה מיוחדת" נו, מיכל דברי כבר.

"אז היית צריכה משהו מיוחד?" שולמית מרימה גבה.

כן לדבר איתך על בעלך.  "אני… אני.." למה נפתלי שלח אותה? היא לא תצליח להגיד את זה לשולמית.

"קרה משהו?"

"אפשר שנדבר בפנים, אולי?" יופי, הרווחנו עוד כמה שניות.

שולמית צוחקת, "איזה לא מנומס מצידי להשאיר אותך ככה בקור, בואי אני אכין לך תה ונשב בספה".

הם נכנסות, מיכל שותקת ומתיישבת ללא הזמנה בספה. שולמית נכנסת למטבח ומכינה להם שתייה חמה. היא מסתכלת על מיכל, היא נראית מתוחה.

"אני דקה ארדים את הילדה, אוקי?" ג'ני עייפה מהטיול היא תרדים אותה מהר, כי איך שמיכל נראית השיחה הזאת תהיה רצינית והיא תצטרך להיות כל כולה מרוכזת במיכל.

"כן בטח, אין בעיה" תיקחי את כל הזמן, מצידי אל תחזרי בכלל.

אחרי שתי דקות שולמית יורדת מהמדרגות ומתיישבת מול מיכל. "אז מה קרה?"

"אני לא יודעת איך להתחיל" קדימה אני מסוגלת.

היא לוקחת נשימה עמוקה, "אתמול הכניסו לנו בתיבת הדואר מעטפה. כנראה שזאת היתה טעות".

מיכל מניחה את המעטפה על השולחן. שולמית לוקחת אותה. היא לא פותחת, מספיק עבורה לראות את הבול. לוס אנג'לס.

"קראתם את זה?" שולמית רועדת. מקווה שלא.

"כן… חשבנו בהתחלה שזה בשבילנו אז פתחנו את זה, ואחרי שקראנו הבנו שהמכתב בעצם מיועד עבורך" היא משפילה את המבט, לא מסוגלת לראות את שולמית.

"אני מבינה, זו לגמרי לא אשמתכם" היא מפחדת לראות מה כתוב שם "הוא מאיים?".

"מי?" מיכל לרגע מתבלבלת.

"בעלי. כלומר אני מניחה שזה הוא"

"תקראי", היא לא רוצה לשקר לשולמית, אבל גם לא רוצה להלחיץ אותה.

אחרי כמה דקות שלומית מתחילה לבכות. "אני טיפשה. הוא צודק אני פשוט טיפשה" היא לא מצליחה להרגע.

"רוצה לספר? לשתף? אני חושבת שזה יקל עלייך קצת אם תשתפי מישהו" מיכל לא מרגישה שתוכל לעמוד בסיפור של שולמית, אבל היא יודעת שזה מה שהשם רוצה ממנה עכשיו. שתהיה אוזן קשבת עבור שולמית.

"את צודקת", שולמית לוקחת נשימה ארוכה ומסתובבת לאחור, לבדוק שג'ני לא שומעת אותה. "רק תבטיחי לי שאת לא תשפטי אותי לרעה, מספיק אנשים כעסו עלי בגלל המעשה שלי"

"מבטיחה". היא מחייכת לשולמית. מניחה יד על הלב.

"טוב אז ככה״ שולמית מתחילה לספר ״נולדתי בלוס אנג'לס, במשפחה עשירה מאוד. אני בת יחידה, כך שגדלתי בפינוקים שילדות בגילי בכלל לא היו מעלות על הדעת שלהם שיש כאלו אפשרויות. ההורים שלי מאוד אהבו אותי ונתנו לי את הבסט. בבית שלי לא שמרנו תורה ומצוות בכלל, בגיל שתיים עשרה הם סיפרו לי שאני יהודיה, לא שידעתי מה זה אבל הבנתי שאני לא כמו כל החברות הגויות שלי. אמא שלי הדליקה איתי נרות שבת. אני זוכרת שהיתה לי הרגשה מיוחדת, מרוממת, הרגשתי שייכת למשהו ענק ועוצמתי. זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה שהדלקתי נרות שבת. כאילו שהפרט הזה היה מין סוגריים בחיים שלי.

״כשגמרתי תיכון ההורים שלי שלחו אותי לאוניברסיטה מתקדמת בקליפורניה.

״הייתי מצטיינת וההורים שלי היו גאים בי. אחרי כמה חודשים של למידה מייגעת הכרתי שם בחור בשם סטיוון, הוא גם היה אחד מהמצטיינים של האוניברסיטה. רק שהוא היה שנה מעלי. הוא עזר לי בלמידה למבחנים ואני עזרתי לו כשהיה צריך".

שולמית עושה עצירה, נראה שקשה לה להמשיך.

"לאחר שנה, היינו כבר בקשר טוב, היינו יוצאים פעמיים בשבוע למסעדה ומדברים ביחד. הוא היה בן אדם טוב, תמיד עם חיוך על הפנים, מספר בדיחות, עוזר לי ותומך בי כשהייתי עצובה. אהבתי אותו והוא אותי.

"עד שפעם אחת כשישבנו ביחד במסעדה, הוא הציע לי נישואים. אני הייתי בהלם. הייתי רק בת תשע עשרה וקצת. ובשבילי הוא היה רק חבר. לא היה לי האומץ לסרב, וחוץ מזה שכן רציתי להתחתן איתו. אז הסכמתי. הוא היה מאושר. קנה לי מלא דברים. הוא מיד התקשר להורים שלו. ואני, התקשרתי להורים שלי, בהתחלה אמא שלי היתה בשוק אבל מהר מאוד היא התחילה להתלהב, סיפרתי לה על סטיוון והיא התרגשה. אבא שלי לעומתה היה ענייני. הוא שאל אם הוא יהודי או גוי. לא הוצאתי מילה מהפה, כי לא ידעתי את התשובה. לרגע לא חשבתי שזה באמת משנה למישהו. אז עניתי לו שאני לא יודעת ואני אשאל את סטיוון ואחזור אליהם. ניתקתי.

"ניגשתי לסטיוון באי נוחות, הוא הבחין שמשהו לא בסדר, הוא שאל אם אני מרגישה טוב, עניתי שאני בסדר. שאלתי אותו אם הוא יהודי, הוא ענה לי 'משנה לך?' עניתי שלי לא, אבל כנראה לאבא שלי כן. הוא הודיע לי שהוא גוי, אבל הוא לא חושב שזה אמור להפריע לנישואים שלנו. הייתי בהלם, לא באמת התעניינתי בזה, אולי גם העדפתי להתחמק מזה. אבל איך שהוא אמר שהוא גוי, הייתי המומה. אני לא יודעת איך להסביר את זה, אני לא גדלתי בבית מסורתי אפילו, אבל הרגשתי שאני לא מסוגלת להתחתן עם גוי. הרגשתי מין קול פנימי שאומר לי לא להתחתן—"

"היחידה שבנפש" מיכל פולטת בלי לשים לב. קוטעת את דיבורה של שולמית.

"ה-מה?"

"הניצוץ היהודי. זה נמצא אצל כל אחת ואחד מעם ישראל. אפשר להגיד שזאת השלהבת של היהדות שאותה אף אחד לא יוכל לכבות או לפגוע בה. היא תמיד תיהיה שם ותמיד תזכיר לך שאת יהודיה, וכשיש משהו בסיסי ביהדות שלפתע יהודי עובר עליו היא פתאום מתעוררת ומזכירה לו מי הוא באמת", מיכל מסבירה לה בסבלנות.

"כנראה. בכל מקרה, התקשרתי בחזרה להורים שלי והשבתי להם שסטיוון גוי. היתה שתיקה. אני זוכרת שלרגע חשבתי שהשיחה התנתקה, אבל אז אבא שלי שאל בקול רועד: 'את אוהבת אותו שולמית?'. לא יכולתי לשקר ועניתי לו שכן, מאוד. שמעתי כמה ליחשושים בקו, הבנתי שהם מתווכחים ואז אבא שלי אמר 'אם ככה אז אנחנו מאחלים לך מזל טוב, אני מקווה שהוא באמת נחמד איתך, אני סומך על שיקול הדעת שלך. אבל תזכרי שאנחנו נעדיף תמיד שתתחתני רק עם יהודי. ואם יקרה לך משהו רע איתו אל תבואי אלינו בתלונות, ברור?'. זה היה נשמע לי לרגע כמו איום 'אתם מחרימים אותי??׳ הפעם אמא היא זאת שדיברה: 'ממש לא, את תמיד תהיי הילדה שלנו, לא משנה מה'. נרגעתי.

"אני לא אספר לך ממש את הכל כי יש שם דברים מסובכים לדוגמא חופה יהודית רפורמית בעוד שההורים של בעלי נוצרים" שולמית לפתע צוחקת למראה עיינה המופתעות של מיכל, "אבל תרגעי עשינו חופה אחת נוצרית ושנייה יהודית. אחרי שנה…"

הטלפון של מיכל מצלצל.

"שנייה אחת" מיכל עונה לטלפון ומדברת בקצרה ומתרוממת מהספה. "להתראות". היא מנתקת את השיחה. "זאת היתה הבייביסיטר של הבן שלי הקטן, היא צריכה אותי. התינוק שלי לא מפסיק לבכות. אני רצה אליה. שולמית תקשיבי, אני הכי רוצה בעולם לשמוע את המשך הסיפור שלך אבל כנראה שנצטרך להמשיך בפעם אחרת. שתדעי שלרגע לא שפטתי אותך לרעה, אני מבינה אותך למרות שבחיים לא נתקלתי בכזאת סיטואציה. אני מעריכה אותך". היא מחבקת חזק את שולמית. למיכל יש עוד הרבה דברים להגיד, כמו לדוגמא שנישואים עם גוי לא נחשבים, אבל היא תשמור לפעם הבאה.

"תודה מיכל, את צדקת באמת הרגשתי הקלה, חצי אבן ירדה לי מהלב, עכשיו אני מחכה לשיחה הבאה שתוריד לי את החצי השני" היא מחייכת חצי חיוך.

"אל תדאגי אנחנו נמשיך עוד היום. אני רק רוצה להזכיר לך שאת צריכה לענות לסטיוון" היא לא אומרת 'בעלך' מבחינתה אם הוא גוי הוא לא הבעל של שולמית.

"אני כבר אראה מה לעשות".

"להתראות".

שולמית נפרדת ממיכל. אין לה מושג מה היא תענה לסטיוון.

היא רוצה להמשיך לספר למיכל. עד שסוף סוף היא נפתחה עם מישהו, היא צריכה לעצור דווקא בקטע הקשה של הסיפור. היא מקווה שגם אחריו מיכל תשפוט אותה לטובה ולא תראה בה כאישה בוגדת.

מקווה כל כך.

© כל הזכויות שמורות