שלא לשמה /35

ישראל

לפרק הקודם
ישראל
"קדימה ילדים תברכו ברכת המזון" יצחק לוקח ברכון מהשולחן של חדר האוכל בבית החולים.

"איך היתה שבת ילדים?" טל שואלת את דבורי ונפתלי.

דבורי מחייכת "מוזר, בכלל לא קרוב לשבתות של הבית. מי היה מאמין שיום אחד אני אשב בשבת בבית הרפואה צמוד לילד שלי שלא יודעת מה מצבו?" היא שולחת מבט לנפתלי ומוסיפה מיד "אבל אני לא מתלוננת, מזל אימא שהבאת אוכל מהבית זה עדיף מהאוכל שמגישים כאן". היא מחייכת.

"ברוך השם" טל לא יודעת מה נפתלי דיבר עם דבורי ביום שישי, אבל מה שבטוח שאחרי השיחה הזאת דבורי נרגעה מעט.

לאחר חמש דקות חוזרים למקומות הקבועים שלהם ליד החדר של דובי.

דבורי מעלה חיוך. אתמול ביום שישי בחצות, הרופא העיר אותה מהספסל וקרא לה אליה, דובי פקח סוף סוף עיניים והרופאים רצו שמישהו מהמשפחה יהיה לצידו כשהוא יפקח את העיניים.

הוא לא יכול היה עדיין לדבר בגלל ההנשמה, אבל הוא ראה אותה. היא התחילה לבכות ולצחוק בו זמנית מבולבלת מכל המצב. כמה שהיא צפתה את הרגע הזה, שום דבר לא היה כמתוכנן.

הרופא ביקש מדובי לנסות להזיז קצת את היד. בהתחלה היה לו קשה אבל אחרי שנייה הרופא חש בתזוזה זעירה והיה נראה מרוצה מזה מאוד ואז הוא עבר ליד השנייה וגם שם היתה תזוזה. הוא הודיע לדבורי שדובי לא משותק בידיים וזו התחלה מצויינת, למרות שהיא רצתה שדובי יזיז לגמרי את היד ויסגור אותה וימחא כפיים כמו פעם אבל היא הבינה שכל דבר בזמנו.

דבורי ישבה לצידו שעה, לא יודעת איך מתקשרים עם ילד שלא יכול לדבר. אבל העיקר שהיא הספיקה לדבר איתו ולספר לו סיפורים.

היא שאלה אותו שאלות של כן ולא, שאלה אותו אם הוא זוכר מה קרה, הוא עצם את העיניים פעם אחת- כן. ואז היא שאלה אם כאב לו, והוא עצם פעם אחת- כן. ושאלה אותו אם הוא כועס על מישהו והוא סגר עיניים פעמיים- לא. אחרי זה היה לה חשוב לדעת אם הוא יודע מה יקרה לו בהמשך היא ניסתה לרמוז לו על הנכות שלו , אבל לא הצליחה. דובי היה יותר מידי עייף ועצם עיניים ונרדם ועד היום בבוקר הוא ממשיך לישון.

הרופא דיבר עם דבורי הרבה והסביר לה המון דברים שמתוכם היא הבינה חצי. זה כבר לא משנה בשבילה, העיקר שדובי פוקח את העיניים שלו, למרות המסיכה הענקית של ההנשמה שמכסה חצי מהפנים הרכות שלו. העיניים הגדולות והשובבות שלו הרגיעו אותה. הם סחפו את דבורי לאי בודד רק היא ודובי. בלי כל המחשבות על יהודה ועל הרחמים עליו שהשאירה אותו לבד. בלי נפתלי. פשוט שקט.

"דבורי?" יצחק מנופף מולה עם הידיים.

"כן?" היא מנערת את הראש.

הוא צוחק "את נראית מרחפת ביתי האהובה"

דבורי מסמיקה "כן הרשתי לעצמי קצת".

"ובצדק, אז מה? פרפרים בבטן?" הוא קורץ לה.

"למה?" מה פרפרים עכשיו?

"איך הספקת לשכוח? דובי התעורר אתמול". הוא צוחק.

"אהה כן זה. ברור אני הכי מאושרת שיש, כלומר אני לא באמת בטוחה שזה באמת אושר אמיתי כי האושר הזה יהיה כשדובי יחזור להיות ילד רגיל"

"זה לא יקרה את יודעת" קשה לו להזכיר זאת לדבורי כל פעם.

"כן, ולכן אני מאלצת אותי להיות מאושרת ממה שיש כבר. אני רק מחכה למוצאי שבת להודיע לחמותי וליהודה—"

"היי, שבת. לא מתכננים שום דבר" יצחק קורץ לה.

"נכון" היא מחייכת.

"סליחה?" נעצרת מול דבורי אישה רזה וגבוהה, נראית חרדית, בתלבושת של אחות.

"כן" דבורי מרימה את ראשה.

"את יודעת של מי הילד שעבר תאונה לפני שבוע וחצי?"

"שלי, אני האמא שלו" דבורי מתרוממת, ניצבת מול האחות. האם קרה משהו?

האישה מולה מחווירה "את—את דבורי?"

"כן. אנחנו מכירות?" דבורי בטוחה שהיא לא מכירה אותה.

"אממ… לא… זאת אומרת אני מכירה אותך. אפשר לדבר?" גולדי מרגישה מטופשת.

"בסדר" דבורי מסמנת לה על הכיסא שלידה.

"בארבע עיניים, סליחה" האחות מסמיקה נבוכה. מסתכלת על האבא של דבורי.

"אה כן בטח" דבורי מתכוונת לקום אבל אבא שלה עוצר אותה "אני אקום זה בסדר" ודבורי מודה במבט.

"סליחה זה פשוט אישי" היא לא מוצאת את עצמה.

"אישי בנוגע אלייך או אליי?" דבורי מבררת.

האישה מולה נראית ממש עדינה.

"לשתינו" היא מגחכת "קוראים לי גולדי בורקין. ואני עובדת כאן כאחות".

"דבורי רפורשטיין". דבורי מחייבת את עצמה לחייך. השיחה הזאת משונה מידי.

"אני יודעת" מחייכת גולדי.

"אז מאיפה את מכירה אותי?" דבורי מגחכת.

"מה שלום בעלך יהודה?" גולדי מתעלמת מהשאלה של דבורי.

"בעלי? מאיפה את מכירה אותו?" מי היא בכלל?

"אל תדאגי אני לא מכירה אותו אישית, בעצם גם אותך לא, אבל שמעתי אליו. מה שלומו?"

"הוא כרגע בבית החולים איכילוב, מגובס ומאושפז כי הוא נפל וירד לו מלא דם" היא מצטטת את הסיפור של יהודה, לא מבינה בכלל למה.

"עד למצב כזה הגיעו הרשעים האלה?"

"רשעים?" מי?

"נו הכנופיה של אלכסנדר הזה"

"מי?" כנופיה? היא בטח מתבלבלת האישה הזאת.

"את רוצה להגיד לי שאת לא יודעת מכלום?" גולדי לא מאמינה.

"יודעת ממה? אם תפסיקי לזרוק לי רמזים אז אולי אני אדע משהו. על מה את מדברת לכל הרוחות?" היא מתחילה לאבד את הסבלנות שלה.

"אני מצטערת לא התכוונתי, פשוט הייתי בטוחה שאת יודעת" גולדי מבינה שהיא טעתה "תקשיבי אני אספר לך משהו אישי שקשור אליי בסדר?"

"נו?" רק שהסיפור הזה לא יהפוך לה את הלב ויעמיס עליה עוד אבן. או סלע.

"קוראים לי גולדי בורקין וזה השם משפחה של בעלי, אני גרושה. יש לי ולבעלי שלוש ילדים שתי בנות ובן. אני נשואה כבר שבע שנים. לפני השידוכים ואחרי החתונה כל החברות שלי קנאו בי על זה שיש לי בעל עם שם ידוע וכמה שהוא נראה צדיק" גולדי מעקמת את הפה.

"לפני שלוש שנים וקצת גיליתי שבעלי נסחף לכנופייה כמו שציינתי מקודם של אלכסנדר, איזה גרמני אחד שפתח פה בארץ סוג של כת, אבל היא לא באמת כת כאילו היא סוג של חבורת פושעים: שגונבים, רוצחים מידי פעם, מפרים את החוק וכל זה"

"מה?" דבורי בהלם.

"כן אני גם הייתי בהלם, בכל זאת הייתי בטוחה שהוא הבעל הכי חסיד שיש, וכשגילתי שהוא נסחף לכזאת חבורה כמה חודשים אחרי החתונה שלנו הזדעזעתי ולא הפסקתי לבכות. במשך שנתיים ניסיתי לעזור לו לחזור לעצמו, לנסות לשכנע אותו ששם זה הגיהנום וזה המקום שהכי לא מתאים לו.

במשך שלוש שנים שניסיתי הכל, לבכות, לצעוק, לעזור ולהתייעץ וכלום לא עזר, הוא פשוט הפסיק להתפלל, לשמור שבת, כשרות וכל הדברים הבסיסיים. הבנתי שזהו, התחלתי לאיים עליו שאני אעזוב את הבית ושנתגרש אם הוא לא יעזוב את הכנופייה, ראיתי שזה הזיז לו משהו אבל אחרי חודש הוא המשיך".

"אימלה" מה זה הסיפור הזה?

תמימה שאת "כן, לפני שנה עזבתי אותו ואני גרה עכשיו בדירה מושכרת עם הילדים שלי, יום אחד פגשתי אותו ברחוב והיה ממש קשה לזהות אותו, הוא גילח את הזקן והפיאות, מסתובב בלי כפה וציצית"

"איך את כזאת אדישה?" דבורי לא מצליחה להבין.

"אזלו לי הדמעות" מחייכת במרירות גולדי "חיכיתי המון זמן בשביל לקבל את הגט וברוך השם לפני שבועיים קבלתי" האף שלה שורף לה.

"אוי" דבורי מרגישה צורך לחבק את גולדי וזה מה שהיא עושה, גולדי נכנעת לחיבוק הזה. היא אף פעם לא דיברה ושיתפה משהו אחר בסיפור.

אבל לשותפות בצרה מותר לספר.

"איך קוראים בכלל לבעלך?" דבורי נזכרת לשאול.

"נחום. נחום בורקין"

נחום.

מלאך החיים והמוות.

© כל הזכויות שמורות