שלא לשמה /21

ישראל

לפרק הקודם

 
ישראל
דבורי וספיר ממהרות להיכנס לתוך בית החולים שניידר. הם ניגשות לעמדת הקבלה, יש שם יותר מידי אנשים ולדבורי אין סבלנות לחכות.

"דבורי!" יהודה ניגש אליה במהירות "איך ידעת שאנחנו כאן?"

"שלום גם לך" היא מפטירה לו ״התקשרתי אלייך לא ענית״

״נכון, אני מתנצל. שאלו אותי המון שאלות בקשר לתאונה והטלפון לא היה לידי״

גם לי יש הרבה שאלות לשאול אותך "איפה דובי עכשיו?״ הדבר היחיד שהיא רוצה זה לראות את הילד הקטן שלה, עכשיו.

יהודה מרגיש שדבורי כועסת עליו קצת, בצדק "אני לא יודע. הכניסו אותו לפני כמה דקות לחדר כלשהו, אני חושב לצילום. אמרו לי לא להצטרף. בואי ניגש ביחד לבדוק״ הוא מקווה שדבורי לא שמה לב לעינים הנפוחות והאדומות שלו. הוא צריך להשאר חזק בשבילה.

דבורי צועדת אחרי יהודה וספיר אחריהם. לפתע יהודה מבחין ברופא שיוצא במהירות מחדר צדדי, כתוב על הדלת 'משרד ראש המחלקה'. הוא ניגש אליו.

"סליחה?"

"אני ממש מצטער אדוני אבל אני ממהר" והוא ממשיך ללכת במהירות.

יהודה לא עוזב אותו, רץ אחריו "כן רק רציתי לשאול איפה הילד שלנו?" הוא מרגיש לא בנוח. "הוא עבר תאונה".

"אתם ההורים של הילד בן הארבע?" הרופא נעצר ובוחן את יהודה ודבורי.

"כן" דבורי לוחשת. מה הקשר שלהם למקום הזה?!

"אני בדרך אליו. הוא נפגע מאוד קשה, בנתיים הוא מורדם ומונשם. אני עכשיו רוצה לבדוק אותו ולראות מה בדיוק קרה לו. עכשיו הגעתם?"

"כן. אני הגעתי עשר דקות אחרי שהביאו אותו לכאן, אשתי הרגע הגיעה" הוא מסתכל על דבורי ברחמים. הכל באשמתו.

"אני מבין. תחכו בכסאות שמולכם, ואני אגש אליו. אחרי הבדיקה נשב ביחד כשהכל יהיה יותר ברור. בסדר?"

"כן תודה"

דבורי מתיישבת לצד ספיר היא מסתכלת על יהודה, היא מנסה לחשוב גם עליו, מסכן בטח יש לו יסורי מצפון "יהודה?"

"כן דבורי" הוא מתיישב בכיסא שמול דבורי.

"איך זה קרה?" היא עדיין לא מעזה להגיד את המילה תאונה. מנסה כמה שיותר להכחיש את מה שקרה, ולא לחשוב שדובי שלה עכשיו מאושפז במצב קשה.

יהודה מגרד את השערות האחוריות שלו "מה זה יעזור לך דבורי. הם ירדו לגינה ורכב אחד פגע בו" בכוונה.

"מי זה הם? לא היית איתם?" היא מחווירה. זה מה שחסר לי עכשיו, לדעת שיש עוד ילדים שנפגעו.

"מלכי, בני וחני" הוא לא עונה על השאלה השנייה.

"ומה איתם?" היא מבינה לבד את התשובה השנייה. הוא לא היה איתם.

"הם בסדר גמור אל תדאגי, לפני שהצטרפתי לאמבולנס הספקתי לדבר איתם ולבדוק איך הם מרגישים, הם חושבים שזה סתם שפשוף קטן. אל תדאגי הם עכשיו אצל שלומי וחוי"

"אני יודעת, לפני שהגענו לכאן היינו בירושלים ופגשתי את הקטנים אצל חוי, התקשרתי לאמא שלך שתבוא לשמור על הקטנים ושייני הצטרפה אליה" היא עוצרת "וזה באמת סתם שפשוף?" הוא היחיד שראה אותו.

"לא, אני מאמין שזה יותר מזה" הוא לוחש.

דבורי שותקת היא מרגישה כדור שתקוע לה בגרון, ספיר מחזיקה לה את היד.

שלוש רופאים יוצאים מהחדר שבו נכנס הרופא לפני זה, הם מסתכלים לצדדים כמחפשים מישהו, יהודה קם מהכיסא וניגש אליהם "סליחה, אתם יודעים מה קורה עם הבן שלנו?"

"אתם רפושטיין?" שואל האמצעי.

"רפורשטיין" יהודה מתקן אותו "כן זה אנחנו" הוא מסמן לדבורי לקום.

דבורי מחזיקה את היד של ספיר, היא רוצה שתהיה איתה.

"בואו אחרי" האמצעי מסתכל שהם אכן צועדים אחריו והוא נכנס איתם למעלית, הם עולים לקומה הרביעית – למשרד של הדוקטור. הרופא מתיישב בכיסא שלו ומצביע על הכסאות שמולו "שבו" הוא פותח תיקייה שהחזיק בו כל הזמן ומחכה שהם ישבו.

דבורי מתיישבת באמצע והשאר לצידה.

"שלום, אני דוקטור נדב צ'בסקי אני זה שבדקתי את הילד שלכם" הוא בוחן את היושבים מולו. מתלבט איך להטיל את הפצצה.

"מה שלומו? מתי נוכל לפגוש אותו?" דבורי מתפרצת לדבריו. אין לה זמן להכרויות מיותרות.

"סבלנות גברתי. כמו שאתם בטח יודעים הוא עבר תאונה. הרכב פגע בו בעוצמה ועשינו לו צילום רנטגן, הנה התוצאות"

הוא מניח את התמונות על לוח הצילום וזה משקף תמונות ברורות של עצמות צפופות וקטנות. העצמות של דובי.

"כפי שאתם יכולים לראות יש דבר ראשון שבר ביד, כנראה שכשהבן שלכם ראה את המכונית מתקרבת אז הוא הרים את היד שלו כתנועה באינסטינקט , אז היד שבורה. בנוסף" הוא עוצר לבחון אם הם איתו וממשיך "בנוסף יש שבר בעמוד השדרה"…

"מה?!" דבורי כבר שמעה על אנשים שעברו תאונה ונשבר להם חוט השדרה הם נשארו נכים לכל החיים. הדמעות כבר זורמות לבדם. מתי יגמר כל הסבל?

יהודה נשאר ענייני, אם הוא יערב רגש הוא יתחיל להשתולל ולבכות. לא מול דבורי, היא צריכה אותו כרגע חזק "מה הנזק?"

"אז ככה קודם כל נסביר לכם קצת כדי שתבינו" הוא מחכה להסכמה וממשיך "עמוד השדרה מתחלק לשלוש קבוצות: עמוד השדרה הצווארי, עמוד השדרה החזי ועמוד השדרה המותני. לכל אחד יש מספר חוליות שונה וכשאחד מהם נקרע אז זה גורם לנזק תפקודי. אצל הבן שלכם נקרע בעמוד השדרה החזי חוליה מספר  T10  החוליה שנמצאת בחלק התחתון של הגוף"

"אז הוא נכה?" דבורה לא מסוגלת, היא לא מצליחה לראות את הרופא ברור, הדמעות מציקות לה. היא פורצת בבכי.

יהודה מסתכל ברחמנות על דבורי. הכל בגללו. בגלל חוסר האחראיות שלו.

"לא נכה לגמרי. תראי הוא נפגע בחלק בגוף שדווקא מאפשרת שליטה טובה בשרירי הגב והבטן והאיזון בעת ישיבה הוא טוב מאוד. זה לא נכון לקרוא לילד שלך מיד נכה. אתם צריכים להודות שזה רק זה, אומנם זה קשה לעכל אבל הוא היה יכול בהחלט להפגע בחלק העליון יותר של הגוף ואז זה בהחלט שיתוק רציני.

״תראו הילד שלכם עוד צעיר, הגוף שלו עדיין מתפתח לאט לאט אני מאמין שהוא יוכל לעמוד בזה."

״ אתה שומע מה שאתה אומר?? לעמוד בזה? איך הוא בכלל יוכל לעמוד?!״ הבכי של דבורי מתגבר. על מה הוא מדבר בכלל? הילד הקטן שלה יסבול כל החיים שלו הוא בטח יצטרך כיסא גלגלים. הם גרים בקומה שנייה, אז נכון שיש מעלית אבל מה יהיה בשבת? היא לא מצליחה לעצור את הבכי שלה, עם כל מחשבה נוספת הוא מתגבר.

"אני מצטער" הוא צריך כבר לחזור לסדרת הבדיקות אבל להשאיר אותם לבד ככה זה בלתי אפשרי.

"דבורה מותק אנחנו נעבור את זה" ספיר לוחשת לה.

דבורי מרימה את העניים שלה אל ספיר. המחשבה שהיא לא תיהיה לבד מנחמת אותה מעט. יש לה את ספיר, את יהודה , משפחה ועוד הרבה. היא לא תצטרך לסחוב את זה לבד כמו שאר הדברים שהיא סחבה עד היום.

"דוקטור נוכל לראות אותו?"

"עדיין לא. אנחנו נגמור את הבדיקות ונעביר אותו מחלקה למחלקת ילדים שם תוכלו להכנס אליו מתי שתרצו. שכחתי להגיד עוד משהו, אתם מעוניינים לשמוע או שנשאיר להמשך?" הוא מרחם עליהם כל כך, הם נראים זוג צעיר יחסית.

יהודה מסתכל לדבורי, מחכה לאישור ממנה.

"בטח שאני רוצה" היא לא מבינה בכלל מה השאלה "עם כל הצער והכאב מדברים פה על הילד שלי ואני רוצה לדעת את כל מה שעובר עליו"

יהודה מרגיש עקיצה קטנה בגב 'הילד שלי'. הוא רוצה לתקן אותה ולהגיד שגם הוא כאן וזה גם הילד שלו. אבל הוא לא עושה את זה. לא עכשיו.

"טוב אז שכחתי לציין שהילד שלכם מונשם, כלומר הוא לא נושם בכוחות עצמו, עדיין. הוא גם מורדם אז כשתלכו לבקר אותו קחו בחשבון שהוא לא שומע כלום ממה שאתם אומרים" כואב לו הלב להגיד את זה.

שתיקה בחדר.

רק הבכי של דבורי נשמע.

"בסדר תודה רבה לך דוקטור" יהודה מתרומם מהכיסא. הספיק לו. הוא מנגב את הדמעות שלו.

"תקרא לי נדב" מחייך אליו הדוקטור

"אנחנו נחכה בחוץ" הוא מסתכל לכיוונה של דבורי, היא חיוורת כל כך. נראית הצל של עצמה. הם יוצאים מהמשרד.

דוקטור נדב יוצא אחריהם, נועל את המשרד שלו וצועד במהירות למעלית.

דבורי מתיישבת באפיסת כוחות על ספסל ההמתנה שבמסדרון.

"דבורי יש לך טלפון" ספיר מגישה לה את הטלפון מהתיק שלה.

"תודה" אין לה כוח לדבר עם עוד מישהו, היא בכלל לא יודעת למה היא ענתה, אפילו לא בדקה מי זה על הקו.

"הלו?"

"דבורה אנחנו כאן למטה, איפה אתן?" אמא שלה נשמעת היסטרית.

"אנחנו בקומה הרביעית בספסלי ישיבה"

יהודה מסתובב סביבו. לא יודע מה עושים עכשיו. יתחילו לשאול אותו כל מיני שאלות שאין לו עליהם תשובות למה לא היית איתם? למה לא שמרת עליו? איך זה קרה?"

דבורי מבחינה ביהודה גם לו קשה "יהודה בוא שב"

הוא מסמן לה עם הראש שלא צריך, בכל מקרה ההורים שלה יגיעו עכשיו והוא יצטרך לקום ולגשת אליהם.

והם אכן מגיעים.

טל מחפשת את דבורי וכשהיא מוצאת אותה היא רצה אליה.

דבורי מתקרבת אליה ומחבקת אותה. הבכי שוב מתחיל.

אבא שלה מתקרב ליהודה ולוחץ לו את היד בידידות. מסכן שהוא "מה שלומך יהודה?"

הנה זה מתחיל "בסדר. כמה שאפשר"

"בטח קשה לך עם כל הסיפור, אל תדאג אנחנו נעזור לכם ודובי יחזור בריא ושלם" יצחק מחבק את יהודה המופתע.

לכזאת תגובה לא ציפה יהודה. טוב נו ידוע שחמיו הוא אדם עם לב זהב, נחכה ונראה מה יהיה כשהוא ידע עליו קצת יותר.

דבורי ששומעת את השיחה של אבא שלה עם יהודה, מרפה קצת מהחיבוק של אמא שלה ולוחשת בכאב "לא אבא. דובי לא יחזור בריא ושלם"

"איך את מדברת?" לא מתאים לדבורי

"אמא את לא תביני, דובי יהיה נכה! הוא לא יוכל ללכת ולרוץ כמו כל ילד" הבכי לא נותן לה להמשיך "הוא רק בן ארבע! הילד שלי! הוא בקושי מכיר את החיים!!" דבורי מניחה את ראשה על שני ידיה.

טל מסתכלת על בעלה ואז על יהודה "השם ישמור. אבל דבורי אני בטוחה שהכל יסתדר"

דבורי מסתכלת על אמא שלה כמי שנפל מהירח. מביטה בחוסר אמון.

ספיר מרגישה לא קשורה היא מתקרבת לדבורי "אני הולכת, כשתצטרכי משהו אל תהססי להתקשר. אני מיד אגיעה, טוב?"

"תודה ענקית אין לי מושג מה הייתי עושה בלעדייך" בעצם אני כן, הייתי מתמוטטת "אני כנראה אצטרך עוד כמה סחנשים איתך" דבורי צוחקת בין הדמעות

"תמיד כאן חיים שלי. אני הולכת. תעדכני אותי" היא מנשקת את הלחי של דבורי.

"טוב"

טל מתקרבת לספיר ומודה לה על העזרה והתמיכה בדבורי.

היא חוזרת לדבורי "דבורה את צריכה להרגע".

יהודה דואג בשביל אשתו, היא כל כך רגישה מי יודע מה עוד היא תעבור.

"אני לא יכולה. עצם המחשבה שהבן שלי לא כאן לידי הורג אותי" אחרי כמה שניות של בכי סוחף היא מרימה עניים אדומות ונפוכות לאמא שלה.

טל משפילה את מבטה לא מסוגלת לראות בסבל של הבת שלה.

יהודה מתכופף לדבורי, מתסכל לה עמוק בעיניים ״דבורי אנחנו נעבור את זה ביחד ובשמחה. כי זה המסלול שהשם בחר בשבילנו לטובתנו. עכשיו זה ההחלטה שלנו איך לצעוד במסלול הזה״ מזל שהוא מקשיב בשבתות לרב בבית הכנסת. אבל זה מה שהוא מרגיש, באמת. ״ תחייכי בבקשה. בשבילי״

דבורי מסתכלת על יהודה, ומחייכת. יש לה את יהודה. וכל מה שהיא עוברת זה לטובתה.

© כל הזכויות שמורות