שלא לשמה /14

ישראל

לפרק הקודם
ישראל
יהודה צועד בלב כבד לפגישה של החבורה.

אתמול נחום התקשר אליו והודיע לו על הפגישה שתארך למחרת. יהודה רצה להגיד לו מיד שהוא לא מתכוון להגיע, אבל הוא נזכר בשיחה עם נחום ובהודעה קולית של אלכסנדר והודיע לנחום שהוא יגיע.

היה נשמע שנחום מרוצה, טוב נו ברור שיהיה מרוצה, הוא יספר לאלכסנדר שהוא הצליח לשכנע את יהודה ויקבל תוספת במשכורת שלו.

יהודה נאנח בדרך. יש לו עוד חמש דקות לפגישה, הוא יאחר קצת כדי שלא יחשבו שהוא מפחד מהם ולכן הוא מיהר להגיע. הוא לא יתן להם את התענוג הזה.

כמה שהוא השתנה מאז שנכנס לחבורה: סגנון הלבוש שלו השתנה, הדיבור, המחשבה. הוא התחיל לעשן סיגריות. לאכול דברים לא כשרים, כמובן שהוא לא העז להכניס דבר שהוא טרף אבל כן יצא לו לטעום ב'שוגג' חלב נוכרי, אבל מיד הוא הפסיק, לפחות זה. הוא השתתף במסיבות לא הכי מתאימות לאברך ירושלמי.

את כל זה עשה מאחורי הגב של דבורי.

אלכסנדר ביקש ממנו פעם להסיח את דעתם של אנשים ברחוב וכך אנשי החבורה יוכלו לגנוב מהם תכשיטים, ארנקים ודברים בעלי ערך.

פעם אחת הוא עשה את זה הוא הלך ברחוב ואבו (אחד מהחבורה) סימן לו על אישה זקנה שעומדת ליד הכספומט ומכניסה לתיקה ערימת שטרות כחולים, ללא חשק ניגש יהודה לאותה אישה ולמרבה האירוניה דיבר איתה על שמירת תורה ומצוות.

היא הראתה התעניינות ובסוף השיחה כאשר אבו סימן לו עם האגודל שהפעולה בוצעה ועכשיו הוא צריך לברוח משם, לפני שהאישה תשים לב. האישה אמרה לו: "תודה רבה אתה אדם יקר, אני בטוחה שעשית נחת לאלוקים" ונפרדה מיהודה.

הוא הצטרף לאבו וכשאלכסנדר שיבח אותו על העזרה שלו, יהודה סיפר לו על דבריה של הזקנה ואמר לו שהוא לא מתכוון יותר להשתתף בפעולות מסוג זה.

אלכסנדר ניסה לשכנע אותו שהוא לא באמת עבר עבירה או שהוא גנב אלא הוא רק דיבר עם האישה וזו בעיה שלה שהיא לא משגיחה על הכסף שלה, אבל יהודה לא שוכנע. מה הוא מבין בכלל הגוי הזה?

לאחר שבוע דבורי סיפרה לו בהתרגשות שהם קיבלו בחשבון הבנק שלהם 15,000 ש"ח. יהודה הבין ממי זה הגיע והצטער מהמחשבה שזה כנראה חלק מהכסף של אותו זקנה.

מאז הוא רק מגיע למפגשים. וזהו.

הוא ידע שאלכסנדר מקבל על כל יהודי שנכנס לחבורה סכום עתק של דולרים, וכדי לשכנע אותם להישאר הוא היה שולח להם פעם בחודשיים סכום מכובד של 4500 דולר. ולפעמים יותר.

יהודה מסתכל בשעון ונבהל לראות שהוא באיחור של עשר דקות הוא ממהר להגיע למקום המפגש. הוא עוצר. יש שם שקט. מוזר. הוא נכנס בלי לדפוק על הדלת ורואה שכל החבורה יושבת מסביב לשולחן.

אלכסנדר מסתכל עליו מראש השולחן וחיוך מרוח לו על הפנים. אלכסנדר הוא מקים החבורה, בן אדם רגזני שצועק על כל אחד, למרבה מזלו הטוב של יהודה, אלכסנדר מחבב אותו ונהנה לשמוע את דעותיו החכמות.

יהודה שמע עליו רק מעט הוא יודע שאלכסנדר נולד בגרמניה, ועלה לארץ לפני עשור שנים, הוא בקשר עם אנשים מגרמניה, הוא שמע מנחום שחלק מאותם אנשים בגרמניה הם נאו נאצי ושונאי יהודים. והם אלה שמעבירים אליו סכומים גדולים של כסף עבור הפעולות שהוא עושה והאנשים שהוא מצרף לחבורה.

העניים התכולות שלו והשיער האפור המסודר שלו לבד מעידים על מקום הולדתו. אלכסנדר הוא גם רוצח לא קטן, התחביב שלו הוא לירות באנשים שמפריעים לו כמו לדוגמא שומרים מהבנק או סתם שוטרים מעצבנים וגם סתם הלך רחוב. את הכסף הם גם מעבירים לאירן.

לצידו של אלכסנדר יושב ג'ו, בן אדם בסביבות גיל הארבעים, שמן שמגיע מלונדון, הוא היה יכול להיראות כאדם נחמד לולא הצלקת הארוכה  העמוקה שלו במצח.

הוא כבר שמונה שנים בחבורה. כשג'ו תופס כמה אנשים ומכניס אותם למרתף בהוראתו של אלכסנדר, הוא אוהב לקחת סכין חדה ולחרות על הגוף של הבן אדם המסכן צורות שונות ומספרים. ואת הדם הוא מכניס לתוך צנצנת. ומוסיף אותה לאוסף הצנצנות שלו.

כשיהודה פעם נכנס בטעות לחדר של ג'ו הוא נדהם לראות ארון שלם עם צנצנות, הוא עוד חשב שג'ו חובב ריבת תותים, הוא שמע מאחוריו את כולו העבה של ג'ו שהסביר לו בסבלנות ובחיוך ממתיק סוד את תכולת הצנצנות. מאז יהודה אפילו לא מתקרב לחדר זה.

לצידו השני של אלכסנדר יושב אבו. אברהם לשעבר. חרדי מבני ברק שעזב את הדרך ונכנס לחבורה לפני כתשע שנים. אחרי הכרות עם אלכסנדר. הוא מבצע גניבות, מרעיל אנשים, רוצח בהזדמנויות נדירות. עדיין לא התחתן אבל מסתובב עם חבורת בחורות גויות למרבה הצער. ניתק כל קשר עם הוריו. ככה אבו סיפר לו לפחות.

ליד אבו יושב רעו, מעשן סיגריה ומסתכל במבט חד על יהודה. רעו הוא בן דודו של אלכסנדר, אף הוא יליד גרמניה. הגיע לפני שנה לעזור לבן דודו בחבורה. בן אדם בסביבות החמישים, מקועקע בכל מקום פנוי בגופו, כולל על הקרחת שלו.  הגיל שלו לא השפיע על הראייה החדה שלו, שעוזרת לו לירות ממרחק על אנשים.

ואת נחום שיושב לצידו של ג'ו, יהודה כבר מכיר. הרי נחום הוא זה שבעצמו הכניס אותו לחבורה. נחום כבר שמונה שנים בחבורה, חרדי מהבית, אבל הוא גם כן עזב את הדרך והצטרף לאלכסנדר.

"ברוך הבא יהודה יקירי" אלכסנדר פונה אליו במבטא גרמני כבד ומסמן על הכיסא הפנוי לצידו של נחום.

יהודה נשאר לעמוד, מתקרב לשולחן.

אלכסנדר מתעלם מהחוצפה של יהודה ומסביר

לסובבים אותו את התוכנית של פעולה הקרובה "ובכן, בעוד כשעה אבו ורעו יצאו לבצע את הפיגוע ברחבה של תל אביב. יהודה אתה רוצה להצטרף?" אלכסנדר מביט ביהודה, יודע מה כבר תהיה התשובה.

יהודה משפיל את עיניו ועונה "לא".

רעו דופק על השולחן בעצבים ומתכונן להתנפל על יהודה וללמד אותו לקח, אבל במבט קצר לעברו של אלכסנדר שמסמן לו בידו להירגע. מתיישב בחזרה.

"למה לא?"

הלב של יהודה ממשיך לפעום בחוזקה מהפחד שחש לפני דקה "בגלל ששם אתם תרצחו אנשים חפים מפשע".

״ממתי זה מפריע לך?" ג'ו לא יכול להתאפק, הוא שונא אנשים רחמנים, מה לעשות שכך הם כל היהודים.

"זה תמיד הפריע לי. אבל ניסיתי להתעלם. עכשיו אני כבר לא יכול" הוא מהסס "אלכסנדר?" הוא פונה בשמו האישי שלו, דבר שאף אחד לא העז להגיד למולו של אלכסנדר.

אלכסנדר המום "יא?" הוא פונה אליו בגרמנית.

"אני רוצה לעזוב את החבורה" יהודה משליח את הפצצה לאוויר.

החדר כולו משתתק. שקט מותח.

"אתה בטוח?" אלכסנדר ידע שזה יגיע כבר מהרגע שיהודה נכנס לחבורה. הוא הבחין מיד שהיהודי שעומד למולו לא באמת יודע מה הוא רוצה, הוא רק מבולבל והוא מחפש קצת חופשיות. החיסרון של יהודה היה זה שיש לו אישה וילדים וזה מה שמנע ממנו לבצע דברים מסוכנים. עצם המחשבה שיש לו אישה וילדים שמחכים לו בבית ורוצים אותו בריא ושלם.

"כן. אני לא מתאים לכאן" הוא שולח עיניים מתחננות לאלכסנדר, מתעלם מהמבטים ההמומים של האחרים, ונוגע בכיפה השחורה שמונחת לו על הראש. דבר שלאף אחד מהנוכחים לא היה. אפילו לא לנחום.

"בסדר, אתה יכול לעזוב".

"מה?!" יהודה לרגע מתבלבל, הוא לא ציפה שכל כך מהר יוותרו עליו!

"אתה רוצה לעזוב, לא?"

"כ…כן. תודה רבה" הוא מרגיש שאבן במשקל מאה טון יורדת לו מהלב. איזו הקלה.

"אני לא מסכים! ככה אתה מוותר עליו?" נחום מתרומם בכעס מכסאו. הוא לא יתן ליהודה ככה ללכת, הוא שונא את יהודה בכל נפשו. למה שהיהודה הזה יעזוב??

"ג'וד יסג'ס שוויגאן!! (שתוק יהודי)״ אלכסנדר משליח מבט מלא אימה לכיוון של נחום, שהשתתק באותו רגע, והתיישב פגוע וכעוס.

אלכסנדר פונה חזרה ליהודה "אתה, אל תחשוב שככה ניתן לך לעזוב בקלות! אתה תצטרך קודם כל לשלם לנו 1,500,000 דולר כדמי פרישה!"

יהודה ההמום מרגיש איך אבן נוספת במשקל של מאה טון נוחתת על ליבו "מה? למה? על מה?"

רעו מתחיל לצחוק צחוק מתגלגל, כמה שהוא אוהב את בן דודו הלא צפוי. האחרים מעלים חיוך על הפנים. חוץ מנחום.

"זה הסכום. אתה לא חייב לשלם, אבל אם לא תשלם לא תוכל לעזוב את החבורה" הוא מסתכל עליו כמצטער בצערו. באמת שגם לו נמאס מהיהודון העלוב הזה שלא עשה כלום במשך השנים בחבורה, לפחות שהם ירוויחו משהו מהעזיבה שלו.

"א… אני… אני צריך לחשוב על זה, זה סכום ענק" הוא מגמגם, מנסה לחשוב מאיפה הוא מוציא את הכסף הזה.

"יש לך שבוע להחזיר לי תשובה".

"כמה זמן יהיה לי כדי להביא את הסכום?"

"אני אתן לך מקסימום שבוע, וזה רק בגלל שאני מחבב אותך" הוא קורץ ליהודה.

"בסדר" יהודה מסתובב ויוצא מהחדר, מבולבל.

הרי מצד אחד נעשה לו נס שככה נתנו לו לעזוב בלי שום התפרצויות. נחום עצמו סיפר לו שהוא ביקש פעם לעזוב אבל הוא רק קיבל צעקות ומכות על זה שהוא העז בכלל לחשוב על דבר כזה. את החבורה לא עוזבים. ככה טען אלכסנדר. אבל מצד שני מאיפה הוא ישיג עכשיו את הכסף??

בחדר שבו נערך המפגש, לא הסתיים הדיון.

"אתה בטוח שעשית את הדבר הנכון?" ג'ו שואל את אלכסנדר.

"אני בטוח כן. לא יהיה לו מאיפה להשיג את הסכום הזה".

"אתה טועה! אני מכיר את המשפחה שלו, חמיו הוא מנהל עסק מצליח בארץ ובצרפת הוא עשיר לא קטן, גם גיסו. ואני בטוח שהם יתנו לו את כל הסכום. עשית טעות!!" נחום לא מצליח להירגע, השנאה שלו כלפי יהודה הולכת ומתגברת. אוחח כמה שהוא שונא אותו. אלכסנדר לא נתן לו לעזוב וליהודה כן!

"אתה חצוף היום נחום, רוצה אולי שנעזור לך לסתום את הפה?" רעו לוחש לו. לחישה ארסית.

"לא" נחום מצטמרר "אבל אני חושב שהיה צריך להשאיר אותו בחבורה, הוא ישיג את הכסף אני אומר לכם!!"

"אתה לא תרים כאן את הקול! זה ברור?" אלכסנדר מוציא מכיסו את הרובה, מסמן לו לשתוק.

"כ..כן… ברור"

"מצוין, ואם עוד פעם תעיז לפקפק בהחלטותיי אתה תשלם על זה"

נחום מהנהן מהר עם הראש. אלכסנדר מרוצה.

"טוב, בזבזנו מספיק זמן, אנחנו יוצאים" אבו מסתכל על רעו שמתרומם אף הוא מכסאו והם יוצאים. אבו איבד כל רגש יהודי. בעיניו עדיף שיהודה התמים הזה יחזור ללמוד בבית המדרש.

"אוקיי, אז גם אני אצא באישורך" ג'ו יוצא לאחר שאלכסנדר מהנהן לו בראשו כאות הסכמה. נחום יוצא אף הוא מהר, רק לא להישאר לבד עם אלכסנדר. רק לא זה.

"נחום!" קורא לו אלכסנדר שעדיין יושב בראש השולחן.

נחום חוזר רועד מפחד "כן?"

"אם אני הייתי יודע שתוכל לשלם גם סכום כזה, מזמן הייתי מעיף אותך מהחבורה. אבל מכיוון שאני יודע שלא, אז אני משאיר אותך כאן לצערי הרב. שתדע שלך יש רק כיוון אחד יציאה מכאן" הוא מלטף את הרובה שלו, שנחום יבין לאיזה כיוון מדובר.

"בסדר" נחום יוצא מהחדר. יהודה יצטער על זה כל כך. הוא יעשה הכל כדי שהוא יסבול. הכל.

לפתע עולה לו רעיון לנקמה.

נקמה מתוקה.

הוא יחכה עוד קצת, עד שיתכנן אותו במדויק. ואז הוא יציע אותו לאלכסנדר.

אלכסנדר יתחיל לכבד אותו יותר, ויהיה ניתן לראות את זה גם בכסף שמין הסתם יתן לו אלכסנדר.

'איזה גאון אני!' חושב לעצמו נחום.

כבר לא ניתן לזהות את הנשמה היהודית.

הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם.

© כל הזכויות שמורות