שלא לשמה /42

ישראל

מוריה

ישראל

טל יוצאת מהמונית יחד עם נפתלי.

"נפתלי, מיכל התקשרה אליך?"

"עדיין לא" הוא מקווה שלא קרה כלום, והמצב של חמותו לא החמיר.

טל נאנחת. הם נכנסים לשניידר, מכירים כבר את הדרך מתוך שינה, כמה הזוי.

"אמא אני חושב שכדאי לשכנע את דבורי שתעזוב קצת את דובי, יש לה עוד ילדים בבית שמחכים לה, ובטח שלחמותה כבר קשה" הם יוצאים מהמעלית.

"אתה צודק", טל נעצרת "אתמול דיברתי עם אתי, היא אמרה ששייני לא מראה עייפות אבל בטח קשה לה מאוד"

"בכל מקרה גם דבורי תצטרך להתנתק מהסביבה הזאת. וכמה שיותר מהר יותר טוב". טל מרחמת על הילדה שלה.

"אבא דיבר עם המשפיע שלו?"

"כן. הוא גם כתב לרבי. ויצא לו מכתב על ניסיון שצריך לקבל אותו מתוך שמחה. אני מניחה שאבא כבר מכיר את המכתב בעל פה. תשאל אותו" היא קורצת לו.

נפתלי מגחך, מתאים לאבא שלו.

 

הם מתקרבים לחדר של דובי, יצחק מתקרב לעברם.

"איפה דבורה?" טל דואגת.

"היא עם דובי" כרגיל.

"אני נכנס אליה" נפתלי מחכה לאישור מאביו, ורק אז הוא נכנס לחדר, פותח את הוילון. דבורי לצד דובי מדברת איתו ומספרת לו סיפורים.

"שלום" דובי מחייך. דבורי מסובבת את הראש ומחייכת לנפתלי.

"שלום צדיק. מה שלומך?" נפתלי מתיישב בכיסא מול דבורי.

"בסדר" הוא לוחש.

"הרופאים נכנסו ויצאו בחזרה לבדוק את הבדיקות של דובי הם כבר יחזרו" נפתלי נרגע לראות שהמבט של דבורי יותר שליו.

"יופי".

בדיוק באותו רגע הרופאים נכנסים ביניהם פרופסור צ'בסקי.

"שלום לכם" כמה שהוא שמח לשמוע שדובי התעורר מההרדמה ושהורידו לו את ההנשמה "באתי לבדוק את הגיבור שיש לנו כאן".

 

דבורי מתרחקת קצת עם הכיסא.

פרופסור צ'בסקי מבקש מרופא שלצידו פטיש קטן. הוא דופק על הרגל השמאלית של דובי "אין תגובה". ועולה קצת למעלה יותר עד שהוא נעצר כמה סנטימטרים לפני האגן "יש תגובה חוזרת". הוא מחייך.

עובר לרגל הימנית מתחיל מלמטה "אין תגובה". הוא מדווח וממשיך לעלות ועוצר בדיוק במקום שעצר ברגל השמאלית "יש תגובה חוזרת" הוא אומר בצהלה.

דבורי מסתכלת על החיוך של הרופא, ולא ממש מבינה מה קורה. נפתלי מנחש.

"גברת רפורשטיין, אפשר רגע?" הוא מסמן לה לצאת איתו מחוץ לחדר.

דבורי קמה אחריו, נפתלי נשאר עם דובי.

"תראי גברת רפורשטיין, איפה בעלך?"

" הוא לא כאן כרגע". היא מתנצלת. יהודה חסר לה.

"הבנתי. אז ככה כמו שכבר אמרנו לכם שדובי שלכם נפגע בחוט השדרה בחוליה T10. אז כנראה שהפציעה לא לגמרי שלימה" הוא מחייך חיוך של ניצחון.

"מה??"

"עשינו לו עכשיו בדיקה לראות את התגובה של מערכת העצבים שלו ברגליים. אין תגובה לכל אורך הרגל. אבל כן ראינו תגובה חוזרת של מערכת העצבים בחלק התחתון של האגן, דבר שהיינו בטוחים שגם נפגע. אבל כמו שאומרים ברוך השם. השם החליט להפתיע אותנו ובגדול. וגם דובי שלכם"

"רגע מה זה אומר לגבי התפקוד?" דבורי לא רוצה לדמיין פנטזיות.

"זה אומר שיהיה לו שליטה עצמית בכל החלק התחתון של האגן. הישיבה שלו תהיה יותר נכונה ויציבה. וגם התפקוד יותר קל כאשר גם השרירים של האגן עוזרים לגוף. כמובן שעכשיו אי אפשר לראות הכל ככה בפוף. צריך הרבה עבודה ופיזיותרפיה. דובי שלנו יצטרך להשקיע המון, כדי להצליח לעשות את המקסימום שלו. ועם הורים כמוכם אין לי ספק שהוא יצליח" פרופסור צ'בסקי מחייך לעברה חיוך מרגיע.

דבורי מרשה לעצמה לחייך, ואפילו לצחוק קצת מהקלה. אומנם דובי לא יחזור ללכת אבל יש התקדמות. היא כבר השלימה עם המצב והתואר נכה "רגע, אז איך זה שלא ראיתם את זה מקודם?"

"כנראה בגלל הבצקת שהייתה לו מסביב לפציעה. וגם מכיוון שהוא עוד צעיר והעצמות שלו מתחזקות יותר מהר ועוזרות לגוף להבריא" הוא מסתכל בשעון "ברשותך אני חייב לעבור בעוד כמה חדרים".

"כן בטח תודה רבה לך פרופסור צ'בסקי" הוא אדם מיוחד.

 

"נדב אני מבקש" הוא מסמן לרופאים האחרים להתקדם "אני מציע לך לספר לו על הפגיעה, חבל למשוך את זה. כדאי שהוא כבר יתחיל את הפיזיותרפיה" הוא מברך לשלום ומצטרף לחבריו הרופאים.

ההורים של דבורי מתקרבים אליה, הם לא העזו להצטרף לשיחה. דבורי מספרת את החדשות הטובות. הם שמחים בשבילה, ובשביל דובי.

"אני אכנס לספר לו" היא לוחשת.

"השם יעזור לך" יצחק מלטף לה את הכתף.

דבורי נכנסת לחדר של דובי נפתלי מספר לו סיפור. כמה שהם דומים. דבורי מתיישבת בכיסא שלה ומסתכלת על נפתלי. נפתלי מבין.

 

דבורי מסתכלת על דובי ברחמים.

"בוכה?" דובי מסתכל על אמא שלו, לא מבין למה היא בוכה.

דבורי מחייכת בין הדמעות, הילד שלה דואג לה "דובי, אתה יודע למה אתה כאן?"

דובי מסתכל על אמא שלו ואז על דוד נפתלי, הוא עוצם את העיניים ומנסה להיזכר. הוא ירד עם מלכי ובני לגינה הם שיחקו ולפתע הגיע מכונית ו— עד כאן הוא זוכר.

"מכונית?" הוא שואל, מוודה.

דבורי בוכה "כן מתוק, מכונית פגעה בך, זה כאב לך?"

"לא זוכר" דובי לוחש.

נפתלי מנגב את העיניים שלו. דבורי ממשיכה "דובי מתוק שלי, מכונית פגעה בך חזק. ואתה נפלת. קיבלת מכה חזקה מאוד ברגליים ובגב—" היא נשנקת איך היא תגיד לו? אתה כבר לא יכול ללכת? לרוץ? לשחק? לקפוץ? למען השם! הבכי מתחזק.

"קיבלת מכה… נשבר לך חלק בגב שאחראי על הרגליים—" היא לא יכולה יותר. המבט התמים של דובי הורג אותה. הוא בכל מקרה לא מבין כלום אז למה לספר? לצער?

נפתלי לוקח עליו את התפקיד "החלק שאחראי על הרגליים נשבר אז גם הרגליים נשברו ולא יוכלו לעבוד יותר" שיבין מה שיבין.

דובי המום "נשבר? אז יהיה לי גבס?" למה אמא שלו בוכה בגלל זה? גבס זה דבר כיף.

נפתלי מתחיל לבכות ״לא חמודי… לא יהיה גבס״

דובי פותח עיניים ״אז מה?״

הבכי של דבורי מתחזק. נפתלי לוחש ״אתה לא תוכל ללכת״…

דובי לוקח נשימה "לא יכול ללכת?" הדמעות זולגות לו מהעיניים.

דבורי מצטערת לראות את דובי ככה "דובי, אתה כבר לא יכול ללכת, נכון. אתה תהיה בכיסא גלגלים עד שמשיח יבוא ותוכל—" היא עוצרת מנגבת את הדמעות "ותוכל לחזור ללכת". היא נושמת ונושפת במהירות.

דובי שותק. מנסה להבין. אם הם בוכים כנראה שזה יותר חמור ממה שהוא חשב. הדמעות ממשיכות לזלוג "אין רגליים?"

"יש!" נפתלי מבין שהם הדאיגו את הילד יותר מידי. "יש רגליים, אבל הם ישנות כרגע. וכשמשיח יגיע הוא ידפוק ברגליים" נפתלי ממחיש את זה אבל מצטמרר לדעת שדובי בכלל לא מרגיש את הדפיקות "ויעיר אותן".

דובי מחייך "עד שמשיח יבוא אני אהיה בכסא גלגלים?"

נפתלי מהנהן.

דובי מושך בידיים "אמא"

דבורי מרימה את הפנים שלה. אין טעם להמשיך לנגב את הדמעות הם ממשיכות לזלוג מבלי להתחשב בה "מה?"

"אמא, המשיח עוד מעט מגיע, לא צריך—" הוא לוקח נשימה, הנשימה מתחילה להכביד עליו "לבכות".

דבורי מסתכלת על דובי בעניים, היא מתרוממת מהכיסא שלה ומחבקת את דובי. לא אכפת לה מכל הצינורות שמחוברות אליו "אתה צודק חומד. סליחה"

"איפה אבא?" דובי שואל.

"כבר יגיע" דבורי שולחת מבט לנפתלי. רק הוא נסע לבקר את יהודה.

נפתלי נבוך, מצער אותו לדעת שדבורי לא יודעת כלום מהמצב של יהודה. הוא מנגב את העניים שלו "אני נוסע אליו" הוא לוחש לדבורי.

דבורי מחייכת אליו "תבשר לו את הבשורות הטובות"

"בטח" הוא יוצא.

 

טל ניגשת אליו "איך דובי הגיב?"

"מאוד בתמימות. תכנסו אליה אני נוסע ליהודה"

"נסיעה טובה. אני גאה בך בן" יצחק מחבק את נפתלי, ונפתלי אותו בחזרה.

© כל הזכויות שמורות

עוד באותו נושא

שלא לשמה /סיום!

לפני שאני אתחיל בשיחה אני רוצה להודות לרבי ולה' על כל הניסים שחוויתי כשהייתי בן ארבע וחצי

שלא לשמה /63

אתם פשוט פחדנים! פחדתם שהוא ילשין עליכם. אני גם רוצה לעזוב!

הוסיפי את התגובה שלך:

8 תגובות
  1. מקרר מפונצ'ר הגב

    אמאלה פרק יפה ברמותת!!!
    איזה תמימות של ילד3>
    את פשוט מטורפת עם הפרקים שלך!!
    אין היום עוד פרק?

  2. מאמרת לעולם הגב

    וואו הקטע כשהם מספרים לו..מרגש.
    מסכן הילד..איה
    אלופית מוריה!

  3. צל של עצמי הגב

    אהבתיייי ממש עצוב

  4. חיוש הגב

    וואו מהמם כרגילל
    העלת רק פרק אחד?
    את כותבת שלמות

  5. מוריה הגב

    תודה מקרר!❤️‍🔥
    כןכן יש פרק מוזמנות להציץ😘

גלילה לראש העמוד

תודה על נדיבות ליבכם!

כיצד תרצו לתרום?