שלא לשמה /41

"שייני אני נוסעת לדינה. בשבת היא אמרה שממש קשה לה עם הילדים כשזבולון בכולל. ואני לא רוצה שתהיה קנאה בין האחים" היא מניחה את רחלי על השטיח ברצפה.

שייני רוצה להגיד לאמא שלה שהקנאה כבר קיימת.

"אין בעיה אמא, אני אמצא כבר איזו פעילות כדי להעסיק את כולם״.

"בהצלחה" אתי יוצאת מהדירה.

היא תיקח ישר אוטובוס לדינה. אתי חושבת על זה שהילדים שלה עברו הרבה דברים בילדותם ולמרות זאת הם נשארו לגמרי בסדר והקימו משפחות נפלאות, ישתבח שמו. היא כבר דאגה שאחד מהם ירד מהדרך, לא עלינו, אבל הנה הכל בסדר. לולא התאונה של דובי היא הייתה מרשה לעצמה לרקוד ולשמוח על האהבה הבלתי מוגבלת של ה'.

היא יורדת בתחנה שמול הבית של דינה.

דינה אמרה לה שהיום זה היום החופשי שלה בסמינר, אז היא תהיה בבית כדי לקבל אותה. היא נכנסת לבניין. עולה במדרגות ודופקת בדלת. ברוך השם כל הילדים שלה חיים בלי בעיות של כסף.

אליהו מקבל הרבה כסף מהשיעורים שהוא מעביר מידי שבוע וגם מהכולל, והעבודה של טויבי כגננת גם מכניסה. דינה מורה בסמינר וזבולון לומד קצת יותר מחצי יום בכולל ועוד שעה אחרי ערבית. ויהודה לומד כל היום בכולל ודבורי לא ממש זקוקה לעבודה, ברוך השם.

"אמא! תכנסי" דינה פותחת את הדלת ועוצרת באחת את המחשבות של אתי.

"תודה יקרה" היא נכנסת, הבית מסודר, היא מתפלאת "דינה, הבית נקי ומסודר, כל הכבוד!" אתי מתיישבת בספה, הנכדות רצות לעברה.

"כן, הבנות עזרו לי מאוד. מה חשבת שבקשתי שתבואי כדי לעזור לי לנקות?" היא מגישה כוס תה חם על השולחן במטבח.

אה לא? אתי נכנסת למטבח "לא יודעת" היא מחייכת ומברכת על התה. "תודה דינה, זה בדיוק במקום".

"בבקשה" דינה רוצה להגיד שהיא רק רצתה קצת תשומת לב של אמא "איך דובי?"

"ברוך השם, אתמול דבורי התקשרה ואמרה שהורידו לו סופית את ההנשמה וההרדמה, הוא חלש מאוד ורוב היום ישן"

"הוא יודע שהוא—" איך להגיד? נכה?

"עדיין לא".

"ומה עם יהודה? הוא לא הגיע בכלל בשבת. כל כך דאגנו לו" זבולון התפלא לראות שהוא הגבר היחיד. ושיהודה הזמין אותם, כשהוא לא היה.

אתי מסובבת את כוס התה "הוא התקשר אליי במוצאי שבת, כמה דקות אחרי שהלכתם" אתי שותה עוד לגימה מהכוס, זה עדיין רותח "הוא אמר שהוא נפל ושבר את היד בדרך לבניין, והובילו אותו מיד לאיכילוב".

"איכילוב? אבל זה בכלל בתל אביב! אם הוא היה בירושלים למה לא הביאו אותו בבית הרפואה הדסה עין כרם? למה לנסוע כל כך רחוק?"

זה בדיוק אותם השאלות שאני שאלתי "לא יודעת". אתי הרגישה שיהודה לא אמר את כל האמת, אבל לא רצתה לבייש אותו. כנראה שהייתה לו סיבה, ואם הוא לא שיתף אותה כנראה שזה לא עניינה.

"מוזר" דינה שותקת.

גם אתי.

"את יודעת אמא, אני ואליהו דיברנו בטלפון ביום חמישי שעבר".

"יפה, על מה?" דינה ואליהו מדברים מידי שבוע, אם דינה משתפת אותה סימן שזה משהו חשוב. היא מזדקפת.

"על אבא…״ דינה פולטת, זהו היא אמרה את זה. היא לא רצתה לדבר על אבא שלה בשבת אצל יהודה. לא ליד שייני וזבולון בכל מקרה.

אסתי מחווירה, בולעת את הרוק. עדיין קשה לה כל הסיפור הזה. הזיכרון על אהרון גורם לה לחזור אחורה לתקופה נוראית. "כן?"

"כן. אליהו אמר לי שהוא התקשר לאבא כדי להודיע על התאונה של דובי, והוא היה בהלם מהתגובה של אבא" יותר נכון, מחוסר התגובה של אבא שלהם, "שהוא פתאום התחיל לרחם על יהודה, והבין שההתנהגות של אבא היא לא הכי… אממ…" דינה לא יודעת איך להמשיך.

"מתאימה?"

"כן, בלשון המעטה" איך אמא שלה שומרת תמיד על הכבוד של אבא? איך?

"אוקיי"

"בגלל זה גם הסכמתי להגיע לשבת, הרגשתי שאני צריכה להתנצל בפני יהודה. אני ואליהו הבנו שגם אנחנו התייחסנו אליו לא הכי וואו" היה קשה לה להסכים עם אליהו ששניהם התנהגו כמו אבא שלהם כלפי יהודה. הם זלזלו סתם ככה. ממש שנאת חינם.

"כל הכבוד לכם. אבל אני בטוחה שגם לאבא שלכם היה קשה. רק שהוא לא רצה להראות את זה מולכם" אתי מסתכלת עמוק בעיניים של דינה, ומחייכת. היא התבגרה.

אהרון ששומע את זה מחוץ לדלת של הדירה, מתכווץ. אתי מיוחדת.

"אז מה יהיה אמא? יהודה סובל. וגם דבורי, אוי הלב שלי יוצא אליה. הייתה לי גיסה ובכלל לא הרגשתי אותה" דינה קמה מהכיסא, לוקחת טישו מהמגירה. ומנגבת את הדמעות.

"דינה זאת לא הייתה אשמ—" דפיקות מפריעות להם באמצע השיחה "אני אגש" אתי קמה מהכיסא ויוצאת מהמטבח, מחייכת לנכדות שמשחקות יפה במגנטים, היא ניגשת לפתוח את הדלת, לא שאלה מי דפק. וכשהיא פותחת את הדלת היא מבינה שעשתה טעות שלא שאלה.

"אתי?" אהרון מושך באף, מה אתה המום לראות אותה? הרי שמעת אותה מדברת עם דינה. ידעת שהיא בבית. ובכל זאת דפקת.

"ש… שלום" היא לוחשת פותחת לרווחה את הדלת. מה הוא עושה כאן?

"טאטע?!" דינה מזנקת מהמטבח. כמה לא נעים. מה הוא עושה כאן בכלל? הפעם היחידה שהוא הגיע אליה הייתה כדי לבשר לה שהוא מתחתן עם מרים.

אהרון מתבייש מרגיש איך שהחום עולה לו לכל הגוף "באתי לבקר אותך" הוא לוחש בביישנות. מבין שהוא לא רצוי.

"לבקר אותי?" דינה המומה. מסתכלת על אמא שלה ואז על אבא שלה. אוי ואבוי.

אתי מופתעת מהעדינות של בעלה, אפילו הטון בדיבור שלו השתנה. כזה רך ונעים. היא מרשה לעצמה להרים את הראש ולשלוח מבט קצר לעברו, היא מרחמת עליו לפתע. כל כולו אדום מבושה. היא מסמנת לדינה שתמזוג לו שתייה.

דינה מבינה "אבא אתה רוצה לשתות משהו? מים?"

"כן תודה" אולי המים יכבו את האש שמתחוללת בתוכו.

"דינה אני יוצאת עכשיו, שייני כבר יותר מידי זמן עם הקטנים של יהודה ואולי היא צריכה עזרה. תתקשרי אליי כשאת צריכה".

"בטח תודה אמא". איזה מצב מביך…

אתי מתקדמת לדלת שנשארה פתוחה.

אהרון מסתובב לעברה ומציעה בשקט "אתי, אם את עייפה מהטיפול של הילדים של יהודה אז—"

"אני לא עייפה מהטיפול בהם!" אסתי כבר יודעת את הכיוון של השיחה "יהודה צריך אותי ואני אשאר שם עד שיצטרכו. אני לא מתכוונת לחזור לבית שלי—"

"לא הבנת אותי, רציתי להגיד שאם את רוצה אני אוכל מידי פעם להחליף אותך ולטפל בהם. הם בכל זאת הנכדים שלי, והגיע הזמן שאני ארגיש את זה" הוא לוחש. הוא מרגיש את השינוי שעשה. וזה ממש מוצא חן בעיניו.

אתי המומה, דינה עוד יותר. שאבא שלה ידבר ככה?! יתעניין בילדים של יהודה? בא לציון גואל!

אתי פותחת את הפה וסוגרת בחזרה. היא בהלם. ממש בהלם. לבסוף היא מצליחה לסדר משפט שלם "זה רעיון לא רע. תודה" היא יוצאת מהדירה.

מתרחקת מהבניין. מתרחקת מאהרון. אהרון השתנה. אם היא הייתה יודעת שיש כזה צד נעים וטוב אצל אותו אהרון רפורשטיין היא לא הייתה מתגרשת ממנו בקלות. אבל זה כבר קרה. אומנם באיחור. אבל קרה.

אין ספק שהתאונה של דובי שינתה הרבה אנשים.