מי שלא אוהבת חוסר היגיון ודיבורים חסרי פשר שתדלג

פריקה של תסכול

תמיד חלמתי
רציתי את העיניים המביעות
העצובות הכואבות
כמו הגיבורים
מעבירים מסרים במבט.
עמדתי מול המראה
כיווצתי קצת
עשיתי מבט חודר
וניסיתי לנקז אליו את חיי
כאב מפגיעות חברתיות,
לחשוב על המקרה הכי קשה שהיה לי.

רציתי את הלחנים עם הרגשות
העוצמתיים ביותר
אלו שגורמים לכל עין ולב
לצאת מהכלים
אז ניסיתי לבכות כששרתי
כשכתבתי לי שיר
כשניגנתי על גיטרה ופסנתר.

וקורה מה שקורה
מתבגרים
ועוברים. באמת.
לא הייתי מאחלת לאף אחת בעולם!
במחשב לא רואים איך הרגתי את המקלדת עכשיו
ולא. לא הפכתי לדמות המתבקשת
והחיים שלי הם לא רק מלאי הרגש,
היופי בפנים, הכאב הניבט מכל תנועה.

אבל כן. אוף, סורי על התסביכים למי שקוראת את זה
אני מודעת אני לא ברורה בעליל אבל זה החיים.

לפעמים
לבד
כשנכנסת לחדר
ונועלת את הדלת
מרשה לחיוך העליז
להימחק מהפנים
להפסיק לשורר
וזה קורה
העיניים שלי מביעות לבד.
בלי שום כיווץ חי בסרט.
השירים שלי מפחידים
וזה כולל הכל
בגלל רגישות על תמימות של בנות אני לא מעלה אותם כאן
יותר מדי זוועה
אמיתיים על החיים שלי.

מה הפואנטה של הפוסט הזה
וההיגיון בו
אלוקים יודע
בני האדם יתמודדו