מה אנחנו צריכים בחיים

קראתי לאחרונה את סיפורה הבלתי ייאמן של הלן קלר, סופרת ופעילה הידועה בשל היותה עיוורת- חירשת מגיל צעיר מאוד.
היא התגברה על כל הקשיים שלה והפכה לדמות מעוררת השראה עבור כל מי שהתמודד אי פעם עם מגבלה כזו או אחרת.

מה שבעיקר תפס אותי בסיפור חייה הוא המורה שלה, אן סאליבאן, אישה אחת שהאמינה שבהלן יש יותר ממה שנראה לעין.
היא דחפה אותה לנסות ולנסות שוב, לקום אחרי הנפילות ולהיות מי שהיא.
וזה גרם לי לחשוב, אולי כל מה שאנחנו צריכים בחיים זו 'אן' אחת. רק דמות אחת שתאמין בנו, מישהו אחד שיושיט לנו יד כשאנחנו נופלות ויאמר "לא נורא, קומי.", רק אחד שיעודד את החלומות שלנו, גם כשהם נראים מדומיינים וילדותיים.

אנחנו רוצות להיות טובות יותר, טמון בנו כל כך הרבה פוטנציאל רדום שמחכה שיעירו אותו. כולנו נולדנו עם תכונות אופי ייחודיות, עם היכולת להלחם על מה שאנחנו מאמינות בו והלהט הפינימי הזה לעשייה, פעולה והשפעה על אחרים.
כולנו יכולות להיות גיבורות, אם נדע שיש מי שתומך בנו, שאוהב אותנו לא משנה מה, שרואה אותנו, כמו שאנחנו באמת, שמבין שכל המסיכות האלו שאנחנו שמות על עצמנו, המסכה הבלתי פגיעה, המסיכה הלא אכפתית, זה כל מה שהן, מסיכות, שקר.

מתחתן מסתתר האני האמיתי שלנו, זה שרוצה להיות טוב, הנקודה הטהורה והיפה הזו שהייתה חייבת להתחבא מתחת לאין ספור שכבות כדי לשרוד.

רק תחשובנה כמה כח היינו יכולות לקבל, כמה אומץ זה היה נותן לנו לרדוף אחרי החלומות שלנו ולהשיג אותם, איך יכולנו לעשות דברים מדהימים, להיות כל מי שאנחנו רוצות, כל מה שאנחנו רוצות, אם מישהו רק היה מוציא אותנו מגבולות ה"אני לא יכולה", "אני לא מספיק חזקה/ מעניינת/ מוכשרת," "אני לא אחותי/ השכנה שלי/ חברה שלי שגדלו בתנאים מאפשרים," "אני בטוח אכשל", ועוד כל מיני קולות של היצר הרע.

ואולי…
אנחנו יכולות להיות המישהו הזה עבור מישהי אחרת.