מה שרואים מכאן… /8
"שרי, שבי בבקשה במקום", הערתי בפעם ה…. כמה? כבר הפסקתי לספור. שרי התיישבה בחוסר חשק מופגן, גוררת את רגליה עד שנחתה בכבדות על כסאה.
המשכתי בהסבר נלהב של החומר, מנסה להתגבר על העצירה הנוספת שקטעה את רצף השיעור. התלמידות סיכמו את הדברים. פה ושם נשאלו שאלות הבנה או העמקה על החומר ואני שמחתי על הדיון שהתפתח סביב אחד הפירושים.
התלמידות המשיכו לסכם במרץ. חוץ משרי שישבה וקשקשה עיגולים אקראיים במחברת.
"שרי, אני מבקשת שתסכמי את החומר כמו כולן. זה חלק מהלמידה בשיעור", אמרתי לה בעודי עוצרת ליד שולחנה.
"אני אצלם אחר כך את החומר", ענתה בעודה ממשיכה לסלסל עיגולים ושבלולים בדפי המחברת.
"אם תרצי אסביר לך אחר כך למה זה חשוב אבל עכשיו אני מבקשת שתכתבי את הדברים", עניתי לה והמשכתי להסתובב בין שאר התלמידות, ממשיכה את ההסברים בראותי ששאר התלמידות סיימו לסכם וממתינות שהמשיך הלאה.
בזווית העין ראיתי את שרי כותבת בפנים חמוצות, בין השורות שהתמלאו בהסברים שובצו שבלולים, עלים ופרחים. וגם דמויות מסוימות שכנראה אני שימשתי כמודל להשראה….
היום הסתיים עם עוד מקרים לא מעטים בהם הזכרתי את שמה של שרי.
נסיעה הביתה, איסוף הילדים מהמסגרות השונות, אוכל, סידור הבית ועוד מטלות יומיומיות ובין כל העיסוקים הרבים אני חשה במועקה שמתעצמת בתוכי.
חוסר נוחות שפושט בי.
שמה את האצבע על הגורם: שרי.
כל היום הערתי לשרי.
שמתי את עצמי בנעליה, חושבת מה מרגישה ילדה שכל הזמן מקבלת הערות מול הכיתה, כי לא הכל אפשר לסמן בעיניים או ללחוש, או לקרוא מחוץ לדלת הכיתה. ולא רק מהסיבה שזה מול חברותיה, דבר שמביך מאוד. אלא גם לקבל הערה לא חיובית אחת זה לא נעים אז ק"ו כמה וכמה הערות כאלה לאורך היום.
בחנתי בזכוכית מגדלת את ההערות. האם משהו לא היה במקום? לא. האם היה צריך להעיר אותן? כן. האם הערתי בצורה משפילה? לא. האם זה הגיע מאכפתיות? כן, רק בגלל אכפתיות!
האם היא יודעת שזו הסיבה?? קרוב לוודאי שלא….
האם היא מרגישה רע אחרי יום כזה? קרוב לוודאי שכן…
וגם אם כל הסיבות נכונות עדיין יש בן אדם שמרגיש רע ולכן המשכתי לחוש מועקה שהמשיכה ללוות אותי באותו היום.
למחרת, חיכיתי ששרי תגיע. היא הגיע באיחור ומלמלה התנצלות. סימנתי לה לחכות רגע שאגש אליה מחוץ לכיתה.
יצאתי אליה והיא התחילה להתנצל שהיא ממש ניסתה להגיע בזמן אבל פספסה את האוטובוס ואז לא שמה לב שעברה את התחנה ו…
קטעתי אותה בחיוך מרגיע, "הכל בסדר שרי. אני יודעת שאת מנסה להגיע בזמן, זה קורה. לא בגלל זה סימנתי לך לחכות לי מחוץ לכיתה", היא הביטה בי בשאלה ואני הסברתי לה למה.
"אתמול חשבתי עלייך כל היום", סימן השאלה התרחב על פניה.
"אני לא יודעת איך את הרגשת אתמול אבל אני שמתי לב שבמהלך היום הערתי לך הרבה פעמים. חשבתי על זה שבטח זה לא נעים וכיף לקבל הרבה הערות, זה בטח מכביד על הלב וגם אולי גרם לאי נעימות מול החברות כי חלק מההערות נאמרו בשיעורים", היא השפילה את מבטה ומלמלה "לא נורא…", מובכת.
"אז אני רוצה שתדעי שאתמול חשבתי עלייך הרבה והרגשתי עם זה לא טוב. חשבתי שאם הייתי תלמידה והיתה מורה שכל הזמן מעירה לי הייתי חושבת שיש לה משהו נגדי. שאולי היא לא סובלת אותי. שהיא חושבת עליי כל מיני דברים",
היא הרימה את מבטה אליי. ראיתי שהיא מזדהה עם חלק מהדברים שציינתי.
"חשוב לי שתביני שזה בדיוק הפוך אצלי. ואולי… במחשבה נוספת, זה כך אצל כל מורה", היא שוב הביטה בי בשאלה ואני מיהרתי להסביר.
"אני מעירה דווקא כי אכפת לי. דווקא כי את חשובה לי. דווקא כי אני לא מוכנה להתייאש ממך. הכי פשוט למורה זה להתעלם מבת שמפריעה או שלא עושה את הנדרש ממנה. יש בכיתה עוד תלמידות שלומדות ואפשר לרוץ איתן וזו שלא רוצה, הכי קל לעזוב אותה לנפשה. שתסתדר לבד או שלא… להימנע מלהעיר ואפילו לעיתים להיכנס איתה לעימות.
חשוב לי שתביני, אני לא מוכנה לוותר לך כי אני לא מוכנה לוותר עלייך!
חשוב לי שתצליחי ואם יש לך קושי או צורך לחשוב איך להתמודד עם הדברים שמפריעים בדרך, אני כאן".
חייכתי אליה והמועקה שחשתי הוקלה מעט כשראיתי שדבריי התקבלו על ליבה.
"ולפני שתכנסי, אני שוב מתנצלת על ההרגשה הרעה שאולי הרגשת אתמול, גם אם את מבינה עכשיו את הסיבה עדיין זה לא נעים לשמוע שוב ושוב את שמך בקונוטציה שלילית ואני לא רוצה שזה יקרה שוב".
סיכמנו על אות בינינו בו אסמן לה במקום להעיר, והיא תבין לבד.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
14 תגובות
וואי
הלואי עלי כאלה מורות❤
טוב לשמוע שיש כאלה בכלל..
וואו. את מורה מהממת.
כל פוסט אני מגלה יותר ויותר את האישיות המדהימה והאכפתית שלך..
אני גם רוצה. להיות כזו. איך עושים את זה?
אני דומעת.
ברצינות.
מהמם!! אוהבת את הבלוג הזה מאוד!
המורההה
אני בוכהה
את המורה שליייייי
אימלההההה
את מהממתת
ואוו
זה קרה לי כמעט רק הסוף שונה
ממש כצאת
אוףף לפעמים עדיף שהתייאשו ממני במקום ליספוג ההערות כל הזמן רק בגלל שאני יותר 'צדיקה'
באמונה שלי אין מישהו שרוצה שיתייאשו ממנו. תבדקי עם עצמך ואני מאמינה שתגלי שגם את לא רוצה את זה. אבל הנקודה שציינת היא נכונה וזו התובנה שהגעתי אליה והנקודה המרכזית בפוסט הזה- לא להעיר כל הזמן. למצוא דרכים אחרות. הרבה יותר מכילות, מעצימות ומרימות כדי להראות אכפתיות ודאגה. ומצד שני מי שמעיר לך תזכרי תמיד שלמרות שזה לא נעים בכלל, אכפת לו ממך והוא דואג לך. הוא בחר בדרך של הערה כי זה מה שהוא ידע לעשות אבל המטרה היתה טובה
ברור שאני לא באמת רוצה שייתייאשו ממני אבל אצלנו זה הגיע לרמה כזאת (מדגישה שרק בכיתה נדירה כמו שלנו זה קרה) שלבנות הטובות מעירים על כל פיפס (זה לא כ"כ קשה יש רק 3 כאלו ;)) ולבנות הפחות (בלשון המעטה) לא מעירים בכלל. אבל לא חושבת שזה בכלל רלוונטי למורה כמוך!:) סתם בכללי רציתי להעביר מסר לאומה ובעיקר להנהלה אצלינו…. (אל תדאגי אין סיכוי שזה יגיע אליהם…)
הלוואי עליי מורה כמוך.
תמשיכי עם הפוסטים האלו, זה מרתק!
איזה מורה מאמייי
וואי הלוואייי
הלוואי ותהיי המורה שלי
אוף
ואוו.
מורה נדירה.
אגב, זה היה אמיתי מה שקרה כאן עכשיו?
מקרה אמיתי. כל הסיטואציות שכותבת התרחשו באמת לאורך השנים בהן אני מורה. משנה את השמות וקצת פרטים מזהים או פרטים שוליים לסיפור כדי לשמור על פרטיות.
ואוו
בתחילת הפוסט חשבתי שאת המורה שלי
אבל אחרי שדיברת עם הילדה אני בטוחה שאת לאא
הלוואי שהמורה שלי הייתה מסבירה מראה שהיא גם אדם חוץ מלהיות מורה
את מהממתת באמת מדהים לראות שעוד יש כאלה מורות