שמחות = שומרות לעצמינו
הקדמונת: בעבר הייתי נורא משתפת ברמות הזויות, כל דבר קטן שקרה לי בחיים עדכנתי את הסובבים, בין אם הם התענינו ובין אם לאו, הייתי ילדה פופלארית במרכז החברה, ותמיד היו בנות שרצו להיות בקרבתי, ולא דחיתי אף אחת, אהבתי באמת כל אחת ואחת , ואז…. עליתי לסמינר והכל השתנה, לטובה ולרעה.
יש לי שאלה ?
למה כשקשה לנו, לא משנה באיזה תחום, לימודית, רגשית , וכו'
אבל….
כשאני שמחה, נהנית מהחיים, אני לא בהכרח משתפת , זה רק אני ככה או גם אתן ?
יכול להיות שהשמחה שלי לא מענינת אף אחת ? ?
יכול להיות שאין להן בעיה לשמוע את הצרות שלי בין אם הן גדולות ובין אם הן קטנות, אבל ברגע שאני שמחה הן משתעממות ?
הן שואלות מה קורה ? אני עונה בסדר, (בהודעות) והן רואות ומתעלמות.
אבל אם…. אני יכתוב זוועה, ישאלו מה קרה? וכו…
זה לגיטימי,
אבל זה מענין…
מה דעתכן ?
אני במצב פילוסופי …… ??
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
4 תגובות
חשבתי על זה די הרבה (לא עכשיו, במהלך החיים) והחלטתי שאני לא אהיה כזו.
אני שמחה מאד שקורה משהו שמח, עצובה כשקורה משהו עצוב וכשלא קורה כלום אני רגישה להבין מה רוצים מסביבי, כל פעם לפי מה שמתאים.
לשנות את העולם לא נצליח, אבל לשנות את עצמנו אפשר גם אפשר.
בהצלחה לכולנו:)
חח אוי חמודה..
ודי ענית לעצמך לדעתי..:-)
יותר מדויק שהן מרגישות שאת משדרת צורך שיגיבו לך..
"זוועה"- וואי מה קרה??..
"בסדר"- יופי.
זה כמו השאלה, מה יותר קל לך, להשתתף עם חברה בשמחה שלה או בעצב שלה?
מסכימה איתך.
ויש לי גם עוד חשש.
אולי יש מצב שחברה מסויימת יכולה להיות *רק* לעת צרה?