שלא לשמה /19

ישראל

לפרק הקודם
ישראל
"דובי, אתה שומע אותי?" יהודה מנער את דובי. הידיים שלו מתלכלכות בדם טרי. של הבן שלו.

"אדוני הוא מחוסר הכרה" בן אדם מתכופף אליו מנסה להרגיע אותו.

"אני יודע! דביל! תזמינו כבר אמבולנס!!" יהודה חסר אונים. הבן שלו מוטל על הכביש, משהו בצורת פנים שלו השתנתה. הוא מרגיש שהוא מאבד את הבן שלו.

"הזמנו, הם אמורים להגיע כבר" האיש לא לוקח ללב. הוא מידי מרחם על האבא הזה.

באותו רגע נראה למרחוק אופנוע ההצלה, האופנוע נעצר. איש מבוגר יורד ממנו ורץ לכיוונו של דובי שם את היד שלו על החזה של הקטן וסופר את הפעימות.

פועמות במהירות מלחיצה.

הוא פונה לאנשים שלוחצים עליו מאחור "תזוזו הצידה! תנו אוויר!"

כולם זזים חוץ מיהודה. הוא מבין שזה כנראה אבא של הילד.

הוא מתכופף בחזרה לדובי, הוא מרגיש איך הוא מתחיל להזיע, מולו ילד כזה קטן. מי יודע אם הוא ישרוד בכלל…

.

הוא מנסה לעשות לו החייאה.

שלוש. שתיים. אחת ו…

הוא מרים את הראש כדי לבדוק תגובה.

אין תגובה.

עוד הפעם שלוש. שתיים. אחת ו.

אין תגובה.

הוא מתחיל להילחץ.

פעימות הלב מתחלשות.

למזלו הוא שומע את צפירות האמבולנס. שלושה אנשים יוצאים לעברו.

איש ההצלה לא עוצר במלאכתו לרגע, הוא ממשיך בהחייאה. לא מתייאש.

שלוש. שתיים. אחת ו.

יש תגובה! הוא מרים שוב את הראש. הצבע חוזר ללחייו האדומות של דובי.

הוא הצליח.

הוא קם מהרצפה מעדכן במהירות את הצוות. הם מיד שמים על הילד מסיכת חמצן, ומשכיבים אותו בזהירות על האלונקה.

יהודה פונה לאיש ההצלה "הוא בסדר?"

האיש עונה לו בכנות "אני לא יודע מה יהיה מצבו, אבל אני כן יכול להגיד לך שהבן שלך ניצל מסכנת מוות. הוא לא נשם והלב שלו בקושי פעם. בקיצור נס, אתה צריך להודות לקדוש ברוך הוא" הוא מרים את הידיים שלו.

"כן…" על מה בדיוק? על זה שהבן שלי נדרס? שהוא כמעט מת? איך אפשר להודות בכלל?

"אתה מצטרף לילד שלך?" האיש מבין שיהודה לא ממש איתו. זה ברור. האבא כנראה עדיין בטראומה.

"בטח" יהודה עונה בלי לחשוב פעמיים, אבל לפתע הוא נזכר שמלכי, חני ובני גם ירדו לגינה. הוא מסתובב היסטרי "איפה הילדים שלי?" ואז הוא רואה את מלכי יושבת ומחבקת את שתי האחים שלה, לידה עומדת אישה שמדברת איתם.

"אני כבר מגיע" הוא עונה לצוות האמבולנס שמחכים לו, המכונית השנייה כבר יצאה עם דובי המונשם לבית חולים אחד בארץ. השנייה מחכה לו.

.

יהודה מתקרב לילדים שלו, מרחם עליהם שזה מה שהם ראו. בגללו. "חני ובני אתם בסדר?" הוא מלטף להם את הראש.

"אבא, דובי בסדר?" חני מתעלמת מהשאלה שלו.

"כן בטח. הוא נפל טיפה חזק והוא יהיה בסדר. נכון שכמו שאת נפלת פעם מהאופניים וירד לך דם, זוכרת? אז זה אותו דבר רק שהפצע של דובי יותר גדול. אבל הוא בסדר גמור" הוא אוזר את כל כוחות הנפש שלו ומחייך.

"אז למה כל האנשים האלו בלחץ? תגיד להם שהכל בסדר ודובי חי" בני אומר לאבא שלו. לא מבין על מה כל הסיפור.

"צודק. אני אגיד להם" הוא מבחין שהוא הרגיע גם את חני וגם את בני. הוא מסתכל על מלכי, היא נראית כמו בבועה משל עצמה. לא בקשר עם העולם. אפילו לא מסתכלת עליו "מלכי?"

היא מרימה את העניים. לא עונה.

"מלכי את בסדר?" המסכנה כנראה בטראומה

היא סוגרת את העניים ופותחת אותן בחזרה. כאומרת כן.

יהודה מסתכל על האישה הצעירה ומודה לה על התושייה שלה.

"הילדים אמרו שיש להם עוד אחים. איפה הם?" היא לא רגילה לדבר עם בנים, אבל המצב לא  מאפשר לה אחרת.

יהודה מרגיש איך שהוא עומד להתעלף. הוא השאיר בבית את יעקוב ורחלי!! שתי הקטנים שלו! מי יודע מה קורה להם עכשיו?! הוא רץ כצבי לכיוון המדריגות ומדלג על כל שתי מדרגות. פותח את הדלת בתנופה.

הוא שם לב לטלפון שלו שזרוק על הרצפה, הוא זוכר שהוא דיבר עם אליהו לפני זה. "הכל בגללו" הוא אומר לעצמו, לא מסתיר את הכעס והשנאה שעולים לו על אליהו פתאום.

.

יהודה מסתובב בבית.

לא מוצא את הקטנים האלה. איפה הם יכולים להיות?? הוא מרגיש שעוד שנייה הוא יתמוטט.

כל העולם נגדו! כל העולם!!.

הוא נזכר לפתע שהוא הניח את רחלי באריסה, הוא נכנס לחדר הילדים.

הוא נרגע.

רחלי ישנה באריסה שלה, ויעקוב משחק במגנטים.

הם כאלו רגועים. לא יודעים שאח שלהם הרגע נדרס ושהוא עכשיו בין חיים למוות. חיים באי משל עצמם. יהודה שומע מישהו שנכנס לבית.

"מי זה שם?"

"זה אני שלומי. יהודה הבן שלך— הוא—" לא נעים לשלומי להגיד את זה. הוא ראה איך הכל קורה מהחלון שלו, שמשקיף בדיוק לכביש. איזו אכזריות זו היתה.

"הבן שלי נדרס. אני יודע"

"ואתה לא נוסע אליו?" הוא המום

"אני כן. אבל הילדים שלי כאן… ויש עוד ילדים למטה… ואני…" יהודה מרגיש איך הדמעות זולגות מעצמם בלי רשות.

שלומי נבהל. ממתי יהודה בוכה? "אני מבין. צא מיד לילד שלך, אני אשאר כאן. אבקש מאשתי חוי להעלות את שאר הילדים אצלינו לבית וישחקו עם הילדים שלנו, ככה הם ישנו קצת אווירה. בסיידר?"

"אין לי מילים. תודה אני רץ" יהודה מרגיש יותר משוחרר.

"בשמחה, תבשר טוב" הוא מחבק את יהודה.

"אמן" כשהוא יורד הוא נזכר שהוא שכח את הטלפון שלו בבית. כנראה שדבורי תנסה לתפוס אותו בטלפון והיא לא תצליח. היא תתחיל לדאוג.

הוא עולה בחזרה הביתה.

"הטלפון שלי כאן" הוא לא מבין למה בכלל הוא מתנצל.

"תרגיש בבית" שלומי מרגיע אותו.

יהודה לוקח את הטלפון ואז שואל את שלומי כבדרך אגב "תגיד ראית איך זה קרה?"

"התאונה? כן ראיתי. זה היה אכזרי" שלומי מצקצק בלשונו.

"מה היה?" יהודה מרגיש בסרט מתח. כמה שהוא היה משלם כדי שהוא לא יהיה מככב באותו הסרט. הוא רוצה לדעת את הכל. כל מה שעבר על הילד שלו.

"מכונית אחת, גדולה ומפוארת כזאת" שלומי מדגים לו עם הידיים "הגיעה משום מקום. ונעצרה לרגע כאילו מחפשת משהו, ולפתע היא התחילה לנסוע הישר לכיוון מסווים. בעייני זה היה מפחיד ולא מובן. לא הבנתי למה היא נוסעת בכזאת מהירות, ועוד ברחובות הצרים של ירושלים…

.

״בקיצור איך אני אגיד לך את זה… היא פשוט דהרה הישר לדובי המסכן שלך שעמד לא רחוק מהכביש. אני הצלחתי לראות את הפנים החיוורות של דובי כשהוא הבין שהמכונית מתקדמת לעברו, הוא צעק ואז בום! המכונית פשוט דרסה אותו ועשתה רוורס והסתלקה מהשטח. אם אתה שואל אותי זה היה נראה תאונה מכוונת. כאילו שרצו לדרוס דווקא את דובי. כמה שזה היה מפחיד" שלומי מניח את ידו על הלב שלו, כאילו שומר עליו שלא יפול.

יהודה מחוויר. מישהו רצה לפגוע בדובי שלו בכוונה.

מי זה  יכול להיות? ולמה?

"טוב מה אני מדבר? רוץ כבר. הם מחכים לך למטה"

"מי?" יהודה עדיין בשוק מהסיפור

"האמבולנס!" שלומי מזרז אותו ודוחף אותו בעדינות.

"אה נכון להתראות. תודה לך שלומי" הוא רץ לאמבולנס. הוא מבחין כבר באשתו של שלומי שמגיעה לקחת את ילדיו. הוא מספיק להודות לה ולהיפרד מהילדים שלו, מבטיח לבשר להם טוב.

הלוואי.

שיבשר רק טוב. טוב ניראה ונגלה.

בנסיעה יהודה משחזר לעצמו את כל היום שעבר עליו.

דבורי שעזבה את הבית. שיחה עם אליהו. הילדים שירדו לגינה. התאונה. המבוגר מההצלה שהצליח להחיות את דובי. השיחה עם הילדים שלו. ואז גם השיחה עם שלומי.

.

יהודה מנסה להזכר בדברים שאמר לו שלומי:' המכונית פשוט דרסה אותו ועשתה רוורס והסתלקה מהשטח. אם אתה שואל אותי זה היה נראה מכוון. כאילו שרצו לדרוס דווקא את דובי. כמה שזה היה מפחיד'.

יהודה נשען אחורנית. מרגיש סחרחורת.

התאונה הייתה מכוונת.

מישהו רצה לפגוע בדובי. בדובי שלו.

או שבכלל מישהו רצה לפגוע בדובי במטרה להזהיר אותו?

אבל ממה להזהיר?

יהודה עוצם את העניים. מחכה לו יום ארוך.

ארוך מאוד.

© כל הזכויות שמורות