הלב שלי /7

ממעמקים קראתיך

לפרק הקודם
האמונה אינה שכל, ולא רגש, אלא גילוי עצמי היותר יסודי של הנשמה.

"אלוקי היהודים", מיכאל לוחש חרישית, משעין את ראשו על הקיר שמאחוריו, מפנה את עיניו לתקרה, "זכית אותי לטעום מתורתך וחכמתך. וזיכית אותי להכיר דרך חיים מופלאה שנתת רק ליחידי סגולה.

אני רוצה להצטרף אל העם שלך, לעבוד את אותך בלב שלם, ללכת בדרך בה בראת את העולם הזה, ולהכיר אותך.

תקבל אותי?".

הוא חזר על תפילתו הקטנה שוב ושוב, בראשו חולפים שברי משפטים ורסיסי זכרונות, קטעים התנ"ך שלמד שוב ושוב, וכמו אז, גם עכשיו פושטת בתוכו מתיקות חמימה, שנגמרת כמה שניות לאחר מכן, כשבראשו עולה שביב זיכרון נוסף…

"ומנין לך שבורא העולם חפץ שתהיה חלק מעמו?", רבי יצחק גולל בזהירות את מגילות הקלף שלו, ומכניסן אל התרמיל, מתכונן להמשיך בדרכו אל אתיל כאזארן, לעמוד בפני מלך הארץ הזו.

"מה?", מיכאל מתבלבל לרגע, "למה אתה מתכוון?".

"בורא העולם ברא אותו בדייקנות מופלאה, ושם כל אחד במקום המתאים לו, ואם כאן שם אותך, זה הוא  מקומך, באחוזת הספר, ליד עיירת הגבול".

"ובכל זאת אתה הולך לגייר את המלך ועמו", מיכאל מציין ביובש את העובדה שהייתה ידועה לשניהם.

"כיוון שזה מה שנדרש מן המלך, ילד", רבי יצחק מעמיס את השק על שכמו, ופונה אל היציאה מן הבית, "ואם תבדוק סביבך, תגלה כי לא כל תושבי כוזר נוהים אחרי המלך".

לא בכולם חפץ אלוקי האמת של העולם הזה, ישנם כאלה שיעודם הוא אחר…

מיכאל הביט באיש שהיה לרבו בשתיקה שעצב מהול בה, "ובכל זאת?".

"חשוב על כך מיכאל", רבי יצחק מפנה לו את גבו וחוצה את החצר הגדולה, "בדוק עד כמה רצונך הוא אמיתי, זה יענה לך על השאלה האם בורא עולם אכן חפץ בגיורך".

רבי יצחק סגר מאחוריו את השער, והביט במיכאל במבט ארוך שמיכאל לא ראה מבעד לעיניו המטושטשות, ובליבו התפלל, שתלמידו לא יוותר על החלום.

למרות הזמן שעבר מיכאל עדיין יכול להרגיש את הכאב החד שעבר בצלעותיו, בשעה שהבין את כוונת רבו.

והתובנה שקטה מפלחת את מוחו בכאב מאיים,

האם ייתכן כי הקרבן אותו הוא הוא מוכן להקריב, יהיה לשווא?